בן-פורת מרים

מרים בן פורת נולדה בוויטבסק שברוסיה בשנת 1918 והייתה הצעירה מבין שבעת האחים והאחיות לבית משפחת שינזון. כשהייתה בן פורת בת ארבעה חודשים עברה משפחתה לליטא, ואליהם הצטרפה דודתה, אחות אמה, אישה בעלת אישיות בלתי רגילה. אותה דודה הייתה עוזרת לאמה של בן פורת בגידול הילדים הקטנים, ואף ניהלה בעיר פוניבז' חנות קטנה שהוריה של בן פורת פתחו למענה. נפשה של בן פורת נקשרה בנפשה, של דודתה ובין השתיים שררה אהבה גדולה. יום אחד שבה הדודה מדיון בבית משפט בעקבות סכסוך קרקעות בינה ובין שכניה, ובהיותה עייפה ועצובה פנתה לאחייניתה ואמרה: "לו היית עורכת דין, ודאי היית מצילה אותי". בן פורת כעסה על עצמה שאין ביכולתה לסייע לדודתה, וכך התקבלה ההחלטה: כשתגדל תהיה עורכת דין.

בילדותה למדה בן פורת בגימנסיה בקובנה. "היה לנו בית מלאכה עם כמה בנות שעבדו כל אחת על מכונת סריגה", היא נזכרת. "אחת הבנות התכוננה לעלות לארץ ישראל, ואני הסתכלתי עליה בהערצה". בשנת 1936, מיד עם סיום לימודיה, מימשה בן פורת את החלום ועלתה ארצה לבדה. בארץ גרו כבר אחיה, שלמד הנדסה בטכניון, ואחותה, שלמדה אדריכלות. מלבד שני אלה, אחיה הבכור למד באוקספורד ואף היה מורה לאנגלית בגימנסיה בליטא כשבן פורת למדה בה, שני האחים הנותרים היו מהנדס בניין, ומהנדס מכונות. בן פורת מספרת שרק אחות אחת לא התעניינה בלימודים אקדמיים: לאחר סיום בית הספר התיכון היא נסעה לדרום אפריקה. אגב, זמן לא רב לפני שעזבה את ליטא היא הוכתרה למלכת היופי.

עם עלייתה ארצה נרשמה בן פורת לבית הספר למשפטים של ממשלת המנדט. הפקולטה למשפטים בירושלים עוד לא נוסדה אז, ומחזורי הלימוד נפתחו רק אחת לשנתיים. לכן את שנתה הראשונה ללימודים העבירה מרים כשומעת חופשייה באוניברסיטה העברית על הר הצופים, ורק בשנת 1937 החלה ללמוד משפטים. ד"ר פרנקל, שאצלו התגוררה בתקופת לימודיה, הִתרה בה: "מרים, זה לא מאוחר להתחרט, קשה להיות נערה נחמדה וגם עורכת דין. את צריכה לבחור בין השניים". אך מרים עמדה על שלה והמשיכה בתכניותיה: "כתלמידה כמעט יחידה בין כל כך הרבה תלמידים ממין זכר – היינו שלוש נשים מתוך שמונים – התחלתי לאבד קצת מהביטחון העצמי שהיה לי כרגיל. בגימנסיה נהניתי מיחס מצוין, הבנים שיתפו אותי במשחקי כדורגל, רקדתי בלט, השתתפתי בכל ההופעות ונשאתי דברים בנושאים שונים כמו 'קוצו של יוד' או 'האם שבתאי צבי היה נביא אמת או שקר'. זכיתי להערכה ולחיבה, והן העניקו לי ביטחון ודימוי עצמי סביר, כך שהייתה לי הכנה טובה לקראת הבאות". אך על אף ביטחונה העצמי והבסיס האיתן שקיבלה בביתה, כל עוד היו הנשים מיעוט מזערי בעולם המשפט, סבלה מרים מחוסר ביטחון והעדיפה שלא להתעמת עם גברים בזירת הדיונים בבתי המשפט.

את התמחותה עשתה במשרדו של עורך הדין עליאש בירושלים בשנים 1942-1940, אך היא לא רצתה להמשיך לעסוק בעריכת דין, השפה האנגלית, לא הייתה שגורה בפיה כדי לטעון בפני שופטים אנגליים. בן-פורת לא התעניינה בפרקטיקה הפרטית משום שחששה להגן על מי שביצע את המעשה, אמנם כל אדם ראוי להגנה ונטל הראיה בפועל הוא על התביעה, אך הסתרת האמת ונסיון להציג את עדי הצד השני כשקרנים הטרידו אותה ולא תאמו את אופייה. לכן אחרי התמחותה עבדה במשך ארבע שנים כמזכירה בסוכנות היהודית במחלקה להתיישבות המעמד הבינוני.

בשנת 1946 נישאה בן פורת, ועם קום המדינה שכנע אותה בעלה שמוטב שתנסה למצוא עבודה שתואמת את השכלתה. בן פורת קיבלה את עצתו משום שסברה שכעת, כשיתחילו לדבר בעברית והשופטים יהיו יהודים, תיווצר סביבה שבה תוכל לעבוד במקצוע. מאחר שבן פורת חששה עדיין מייצוג המדינה קבל עם ועדה, היא ניגשה לחיים כהן, ראש מחלקת החקיקה דאז ומי שמכונה בפיה עד היום "מנחה דרכי מראשיתה", ושאלה אם יוכל להימצא לה תפקיד שבו לא תצטרך להופיע בבית המשפט. כששמע חיים כהן את השאלה הסתמן חיוך קל בזווית עיניו והוא ביקש ממנה לשוב בעוד חודשיים, ככל הנראה מפני שידע שבקרוב יעזוב את תפקידו זה וימונה לפרקליט המדינה. בן פורת עשתה כדבריו ושבה כעבור חודשיים, אך אז נענתה שהוא כבר אינו ראש מחלקת החקיקה, וכעת זהו אורי ידין, "וכדאי שתפנה אליו, כי הוא הרבה יותר נחמד ממני". בן פורת מספרת שחשה שכאן (אצל כהן) היה הסיכוי היחיד שלה, לכן בקשה לעבוד אצלו.היא התקבלה לעבודה, וכך בשנת 1948 החלה בן פורת לעבוד כפרקליטה במשרד המשפטים. היא מספרת בבדיחות הדעת כי כשהודיעה לד"ר פינר, האחראי עליה בסוכנות, שהתקבלה לעבודה, הוא הפטיר שהם כנראה נואשים אם לוקחים את מרים שלו. כעבור זמן לא רב, כשנוכח שהיא אינה רק המזכירה השקטה שהכיר, בירכה על תפקידה.

בן פורת החלה את דרכה המקצועית כסגן פרקליט נפה. כשנה לאחר שהחלה לעבוד, הכינה משפט רצח עבור סגן פרקליט המדינה וסטון, אך כשבוע לפני מועד תחילת המשפט חלה אחיו של וסטון, שהתגורר בצרפת, והיה זקוק לעזרתו. וסטון הזמין את בן פורת לביתו ואמר לה שאם תתבקש להופיע במקומו: "תגידי כן אחרת תישארי בפינה למשך שנים רבות". ואכן, כשארווין שימרון, סגן פרקליט המדינה הבכיר דאז, ביקש ממנה להופיע במשפט במקום וסטון, הוא הופתע כשנענתה. במהלך המשפט, מספרת בן פורת, ישב בעלה בקהל סמוק ונרגש, ובתום המשפט אמר לה חיים כהן: "אם את מסוגלת להופיע במשפט רצח, את מסוגלת להופיע גם בבג"ץ ולייצג את המדינה". בפעם הראשונה הוא עוד שלח את אחד הפרקליטים הוותיקים שיתלווה אליה, אך פרקליט זה חש ברע, ומיום זה ואילך הופיעה בן פורת לבדה.

כעבור כשנתיים מונתה בן פורת לסגן פרקליט המדינה. התקדמות כזו, מסגן פרקליט נפה לסגן פרקליט המדינה, אפיינה את תקופת עיצובה של פרקליטות המדינה. בן פורת הופיעה בשם המדינה במשפטים פליליים, ביניהם תיקים כבדי משקל ועקרוניים, וכן בבג"ץ. עם המשפטים בעלי התהודה הרבה ביותר נמנו רצח ישראל קסטנר ורצח ילדה בידי נאשם שסבל מפיצול אישיות, משפט שבו נקבע לראשונה שדחף לאו בר כיבוש, בהמלא תנאים מסוימים, יכול לעמוד כהגנה שפוטרת מאחריות פלילית.

במאי 1953 מונתה בן פורת לשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים. במאי 1975 מינה אותה שר המשפטים חיים יוסף צדוק לנשיאת בית המשפט המחוזי. בן פורת מספרת שאהבה את תפקידה בבית המשפט המחוזי לא פחות מתפקידה בבית המשפט העליון, מפני שבמחוזי ניתן לה כר נרחב לדיון בשאלות משפטיות, והיא נהנתה לבנות את התיק מתוך היכרות עם העדים והעובדות, ולא לקבל פס"ד מוגמר.

לבית המשפט העליון הגיעה על פי מינוי בפועל לארבעה חודשים
בנובמבר 1976. במרס 1977 קיבלה מינוי קבע, וכך הייתה לאישה הראשונה שכיהנה כשופטת בבית המשפט העליון במדינת ישראל. בשנים 1988-1983 כיהנה כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, וסמוך לפרישתה התכבדה להדליק משואה בהר הרצל ביום העצמאות.

מ-1964 עסקה מרים גם בהוראה באוניברסיטה העברית בירושלים והגיעה לדרגה של פרופסור חבר, אך הפסיקה ללמד כעבור כ-14 שנה כדי שתוכל לייחד את כל זמנה לתפקידה כשופטת. עם פרישתה מבית המשפט העליון החלה מרים לכהן כמבקרת המדינה ונציבת תלונות הציבור, ובשנת 1998 פרשה מתפקידה זה לאחר שתי תקופות כהונה ושבה ללמד באקדמיה. עד לאחרונה המשיכה מרים במלאכת ההוראה, ואז החליטה להקדיש את זמנה לכתיבה. האוניברסיטה העברית הוציאה לאור ספר פרי עטה במימון קרן להנצחת פרקליט המדינה ארוין שומרון, הספר מחזיק 550 עמודים ודן בפירושו של חוק יסוד: מבקר המדינה. מאמריה פורסמו בכתבי עת משפטיים שונים. עתה היא עוסקת בהכנת ספר זיכרונות שיתמקד בפרשיות שעברו תחת ידיה לאורך השנים הן כשופטת והן בראשית דרכה כפרקליטה מטעם המדינה.

פועלה של בן פורת זכה להערכה רבה. בין הפרסים וההוקרות שקיבלה אפשר למנות את אלה: פרס צלטנר, אות הוקרה מנעמ"ת, מנשות הדסה ומהסתדרות המורים; פרס ישראל על תרומתה המיוחדת בשני תפקידיה לחברה ולמדינה (1991); תואר דוקטור למשפטים לשם כבוד מאוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה (1993); אות אביר השלטון מהתנועה לאיכות השלטון בישראל (1995); תואר דוקטור לשם כבוד בסמינר התיאולוגי ליהדות בניו יורק (1997); תואר דוקטור למדעי הרוח לשם כבוד ממכללת היברו יוניון קולג' (2000); דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע (2004).

למרים בת אחת, רונית אלמוג שמה, וכן שלושה נכדים ושני נינים קטנים.