התובעת קובלת כי בערב נשף הגאולה ישבה ליד גברת אחת ושוחחה עימה. כשהכריזו על נדבות לקרן הגאולה, אמרה התובעת כי היא כבר תרמה מעל לכוחה והיא רוצה לשוב לביתה. אז פנה אלי הנתבע ושאל האם היא לא מתביישת להוציא מפיה דברים כאלה עוד אמר לה כי אלולא היתה אישה, היה מתייחס אליה באופן אחר. התובעת אמרה לו כי אין לו זכות להתעבר בשיחה פרטית והנתבע ענה לי כי עם אישה נבלה כזו, אינו חפץ לדבר. בתחילת משפט הערעור מסכימים הצדדים להשפט בפני 3 שופטים למרות שצריך 5 במעמד זה. בהמשך מבקש המערער/הנתבע כי המשפט יערך בדלתיים פתוחות כי אין לו מה להסתיר ואילו התובעת מבקשת שיערך בדלתיים סגורות כי פגעו בכבודה ואינה רוצה שיזלזלו בה.
השופטים החליטו כי המשפט יערך בדלתיים סגורות.
השופטים הקריאו את פסק הדין מהמדרגה הראשונה והנתבע הוסיף כי הוא מצטער שיצא מין הכלים והתבטא בדברים חריפים אך הוא לא יכול להסכים לפסק הדין הראשון כאילו התנפל בלי סיבה על גברת שלא הכיר.
הוא מודה שעליו לבקש סליחה מהגברת אך מבקש להזכיר שעל פי רגש לאומי ורעיון ציבורי בא לידי כך. כמו כן, אין הוא מוצא יסוד הגיוני לקנס לפי ערך הטבעת של הגברת. ולכן הגיש הערעור.
השופטים ביטלו את פסק הדין הקודם ואמרו כי התרגזות הנתבע באה מתוך התרגשות לאומית אידאלית, אין זה מצדיק את הטון החריף בו פנה לתובעת ואת דברי הגידופין כלפיה.
על יסוד זה השופטים הכירו בנתבע/מערער אשם והחליטו כי עליו לבקש מהתובעת סליחה במכתב על שם משפט השלום העברי ולהביע צערו על כל המאורע.
כמו כן, על הנתבע לשלם קנס לטובת קרן הגאולה בסך 3 לירות מצריות ומס משפט בסך 21 גרוש מצרי.

תוצאת ההליך:

​