הדוור הביא לתובע מכתב עם שמה של הנתבעת ומספר הצריף של התובע. התובע סרב לקבל את המכתב שלאחר מכן התברר כי היתה בו המחאת דואר בסך של לירה מצרית. הנתבעים האשימו את התובע ואישתו בגניבת כספם והפיצו את השמועה בין כל השכנים, עד כדי כך שהשכנים החלו להמנע מלהיפגש עימם. המכתב נשאר 6 חודשים בערך בלשכת המכתבים ורק לאחר מכן, נפתח ונודע שמו של השולח ותכולת המכתב (לירה אחת). הפצת השמועות הכוזבות פגעה בשמם הטוב של התובע ואשתו, הם מבקשים לקנוס את הנתבעים ולחייב אותם בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
הנתבעים אמרו כי היות והמכתב נעלם לזמן רב, היה להם יסוד לחשוד בתובע שהודה כי המכתב היה אצלו. התובע ואישתו התנפלו עליהם.
הנתבעים מצטערים על שחשדו בתובע והאמת יצאה לאור עם קבלת הלירה.
בית המשפט הציע לצדדים להתפשר אבל התובע סרב.
השופטים הסיקו כי לאשמה לא היה כל יסוד, בשעת המשפט הביעו הנתבעים את צערם על החשד הבלתי מבוסס. לכן יש לנזוף בנתבעים, לחייבם לשלם לתובע מס משפט ושכר טרחת עורך דין.

תוצאת ההליך:

​