ביתם בת השמונה של הנתבעים באה אל הסנדלריה שבה עבר התובע על מנת לתקן סנדליה. התובע תיקן הסנדל וכשביקש תשלום, לא היה בידי הילדה. הוא שאל לשמה והיא לא ענתה. לקח הסנדל בחזרה. הילדה הגיעה בוכיה לביתה ואימה באה לסנדלריה, הכתה את התובע בנעלה וירקה עליו. הלך הסנדלר לבית הנתבעים כדי לדבר עם בעלה של האישה המכה ואילו זה דחף אותו.
השופטים פסקו כי התובע לא פגע כלל בילדתם של הנתבעים, הנתבעים לא חקרו ועמדו על הדברים כהויתם - היכו והעליבו את התובע מאוד, הנתבעים עשו דין לעצמם ועל כך הם ראויים לעונש חמור. העונשים שהוטלו עליהם היו: תשלום 5 לירות לתובע - דמי צער ובושת, קנס לקקל - 750 גרוש מצרי ותשלום 10 גרוש מצרי - מס משפט.
השוני בהחלטת השופטים בערעור, הוא שבגלל שלהבנת השופטים, התובע לא ניזוק כך שהיה זקוק לריפוי - סעיף תשלום 500 הגרוש לתובע - דמי בושת וצער שקבע בית המשפט, השתנה לתשלום לקופת תלמוד תורה של התימנים ביפו ולא לתובע.

תוצאת ההליך:

​