לרגל יום האישה: על ראשונות, ראשוניות, שתי שניות ושלישית/אייל כתבן

נשאלתי פעם, בקשר לרוזה גינצברג, מי שניהלה את מאבק הנשים לשמש עורכות דין בא"י המנדטורית, עד כמה, אם בכלל, מדובר בסיפור "חשוב"? ובמילים אחרות, עד כמה חשובה הראשוניות? התשובה הצינית לשאלה, היא שגינצברג לא הוסמכה כעורכת הדין הראשונה, אלא השנייה – הוכחה לכך שהמאבק ולא מספר הרישיון הוא שקובע. אבל יש גם גרעין של אמת בציניות. סיפורן של ראשונות (ואגב, גם של ראשונים) – סיפורן הביוגרפי וסיפור מאבקן הוא בעל ערך במובנים רבים:

ראשית, בציון אדם (ו"אדם", לפי פסה"ד בעניין גינצברג – גם "אשה") שעשתה מעשה – יש משום הכרה בפועלה ובחשיבות המעשה. הנצחה.

שנית, מחקרים מסוג זה עונים גם על שאלה חוזרת: מה הציב את אותה דמות במרכז העשייה (והמאבק)? מה הרקע הביוגרפי של הדמות תרם, אם בכלל, לדינמיקה של המאבק, ולפי העניין – להצלחתו? מודל לעשייה ולחיקוי.

שלישית, במיוחד כשמדובר במאבקים של קבוצות שהיו מודרות עד אותה עת, עצם העיסוק בנושא מעביר את אותן דמויות ואת אותם מאבקים למרכז הבמה, ומחזיר להן את מקומן ההיסטורי. צדק היסטורי.

רביעית, לא פעם, המעשה של האדם הבודד – האישה היחידה – מכשיר, פורץ וסולל את הדרך לבאות אחריה. מכאן, המעשה או המאבק, אפילו אם לא נועדו לכך, הופכים לגורם מאפשר בעבור אחרות.ים. חלוציות.

חמישית, חיבור הרציונלים האלו (ועוד רבים אחרים) יחדיו, ביחד עם סיפוריהן של חלוצות אחרות, בתחומים אחרים, במדינות אחרות, מאפשר בניה של תשתית מחקרית, הנשענת על אותם חוטים מקשרים, נרטיבים) בין הסיפורים. מאפשר למצוא תובנות מרכזיות, שלא ניבטות מדי מפרשת חיים או מאבק זה או אחר, אלא מחיבור בין אלו. (ראו למשל, Katvan Eyal, "Women in a Man's Toga: Women's Entrance into and Integration within the Legal Profession in Eretz-Israel and in Israel", Gender in Israel A (2011) 263 (in Hebrew)).

נרטיב אחד כזה, עניינו ב"מנטורינג". קרי, חשיבותם של מנטורים (ומנטוריות) בהתקדמותן של נשים בפרופסיות שונות. דוגמה אחת לכך ניתן למצוא במאמר אודות נשות האקדמיה המשפטית הראשונות בישראל (Eyal Katvan and Ruth Halperin-Kaddari, “Women's entry and integration into Israel's legal Academia – History, Story, Non-Story and the MEN(tor)”, in Gender and Careers in the Legal Academy (ed. By Ulrike Schultz et al., 2021)). דוגמא אחרת ניתן למצוא במחקר אודות הרופאה השניה בא"י (אייל כתבן ומרון פיוטרקובסקי, "ד"ר ז'וזפין צורכר-פלשיר (1866-1932): על אודות הרופאה שנשכחה ועל חשיבותן של נשים רופאות, בודקות ומטפלות", ביו-אתיקה ומשפט רפואי (2020)). כך ציינו בפתח המאמר: "לכניסתן ולהשתלבותן של נשים בפרופסיה הרפואית היתה משמעות ניכרת בעבור נשים אחרות – הן משום שיצרו מסד לבאות אחריהן והן משום שיכולות היו לספק שירותי בריאות חיוניים לציבור הנשים, אשר חלקן נמנעו מטיפול מטעמי צניעות ומטעמים אחרים. ד"ר ז'וזפינה תרזה צורכר, ילידת שנת 1866 בציריך, ידועה כאחת הרופאות הראשונות בשווייץ. היא הייתה גם אחת מן הרופאות והווטרינריות הראשונות במזרח הקרוב ובמזרח התיכון. עם זאת, מעט ידוע אודותיה, ובמיוחד בדבר היותה הרופאה השנייה בארץ-ישראל העות'מאנית, והראשונה בחיפה. מחקר זה מבקש לעשות עמה צדק היסטורי ולתאר את פרשת חייה, ובמיוחד את קורותיה בארץ-ישראל. כל זאת תוך ניתוח פעילותה בהקשר הרחב יותר של חשיבות השתלבותן ומקומן של נשים בפרופסיות בכלל ונשים ברפואה בפרט, במציאות רב-תרבותית, אשר בה מיוחסת חשיבות לשאלת האינטראקציה המגדרית בין מטפל/ת ומטופל/ת". גם ד"ר צורכר-פלשיר זכתה, במהלך הדרך, לתמיכה ומנטורינג של פרופסורים בכירים, וגם של עמיתות למקצוע.

לאחרונה, פורסם ספרה של Janice P. Nimura: The Doctors Blackwell : How Two Pioneering Sisters Brought Medicine to Women and Women to Medicine. הספר עוסק בשתי האחיות לבית בלקוול. האחת, אליזבט, הפכה לרופאה הראשונה בארה"ב בשנת 1849, והשנייה, אמילי, לרופאה השלישית. הספר מתאר בצורה מרתקת את סיפוריהן של השתיים ודרכן לקריירה רפואית מפוארת. גם הן נהנו פעמים מתמיכת מנטורים. תנאי כמעט הכרחי להשתלבות ולהתקדמות בפרופסיות השונות. רבות המה הדלתות הנסגרות בפני הראשונות. צריך רק את המנטורית האחת או האחד שיפתחו סדק צר בשערי המקצוע. ספר מומלץ!

רוזה גינצברג הייתה איפה עורכת הדין השניה בא"י. היא היתה גם נשיאת ויצ"ו השניה. צורכר-פלשיר היתה הרופאה השניה בא"י. אליזבט בלקוול היתה הרופאה הראשונה בארה"ב. אחותה, אמילי, היתה השלישית. ארבעתן סללו את הדרך לבאות אחריהן. כבוד!