אבנור (רפאלקס) חנה

חנה אבנור נולדה בשנת 1919 בוורשה שבפולין. בהיותה כבת שש, בשנת 1925, עלו בני משפחתה לארץ ישראל, ולאחר שעברו כמה תחנות בערים שונות בארץ, התיישבו בתל אביב, שם עברו עליה רוב שנות ילדותה. אמה, ד"ר סבינה גולדמאכר (לימים רפאלקס), הייתה רופאת שיניים, ואביה, ד"ר ניר רפאלקס-נחום היה חבר כנסת ויו"ר הכנסת השני, וכן בעליו של משרד עורכי הדין שבו החלה אבנור את דרכה המשפטית כמגישת מסמכים לבית המשפט. כפי שמעידה עליו אבנור, היה זה אביה שדרבן אותה להתקדם בלימודיה ולרכוש השכלה "כמו גבר" והכניס אותה לעולם המשפט ולמקצוע עריכת הדין אף שכבר למדה הנהלת חשבונות.

אבנור, בוגרת גימנסיה הרצליה, העידה על עצמה שהייתה הנערה היחידה שבחרה כאחד ממקצועות הבחירה לבחינות הבגרות את המקצוע מתמטיקה גבוהה. לדבריה "באותה עת התחלתי להתרגל למצב שבו אני נערה יחידה בין נערים, ושכנעתי את עצמי כי עלי להתרחק מהתנהגות מתפנקת ונשית".

בשנת 1939 החלה, עם עוד מאה סטודנטים, את לימודי המשפטים בבית הספר למשפטים שהיה בבניין בית משפט העליון במגרש הרוסים. איתה החלו ללמוד שלוש נשים, אך שלושתן נשרו מהלימודים כבר במהלך השנה הראשונה. אבנור העידה שבשנה זו כבר היו בארץ עשר עורכות דין יהודיות, ורוזה גינוסר (ע"ע), שהייתה מהראשונות שבהן, הייתה לה למקור השראה. הוריה של אבנור לוו כסף כדי לממן את לימודיה, ועל כך אמר לה עו"ד אפרים סלנט, מזכיר המועצה המשפטית דאז, שזרקה את כספה לשווא מפני שמשפטים אינו מקצוע לאישה. בהמשך דרכה, כדי לממן את מגוריה בירושלים ואת כלכלתה, לימדה אבנור שיעורים פרטיים ועבדה כגובה של שכר הלימוד עבור סמינר בירושלים.

בשנת 1943, סוף שנת הלימודים השנייה, בוטלה חובת הנוכחות בשיעורים למי שאינו תושב ירושלים, מתוך התחייבות של הסטודנט להצליח בבחינות ולהתמחות במשרד בד בבד עם הלימודים. אבנור שבה לבית הוריה והתמחתה במשרדו של אביה. כבר בראשית תקופת ההתמחות העביר אביה לידיה את ניהול המשרד, ועיקר עיסוקה היה בשותפויות, החזרי חובות, קרקעות וטאבו. לדבריה, אביה לא הבחין בין גברים לנשים ואמר לה: "את תעשי את העבודה הזאת, תלמדי ותהיי כמותם".

תוך כדי ההתמחות עבדה אבנור ככתבנית בעיתון "דבר" משעות הערב ועד לחצות הלילה. לאחר הבחינה האחרונה בלימודי המשפט הכירה את מי שהיה לימים בעלה, פישל פינקלשטיין (לימים אבנור). הם נישאו בשנת 1945 בירושלים והתגוררו בשכונת רמת יצחק שברמת גן. לבני הזוג נולדו שלוש בנות: רוני, עירית ומיכל.

אבנור קיבלה את רישיון עריכת הדין ב-25 ביולי 1945 ועבדה במשרדו של אביה. עם קבלת הרישיון נשלחה על ידו לייצג תיקים בבית משפט. גם בשנים 1948-1947, אף שאדמת הארץ בערה, המשיכה לעבוד במשרדו של אביה "כדי שהחיים יימשכו", ולא פעם נקלעה בדרכה לביתה למטח יריות כשהיא מסיעה את עגלת בתה בקושי בדרכי עפר.

עיסוקיו הענפים של אביה בשירות הציבור הותירו את עול ניהול המשרד על כתפיה של אבנור. היותה אם לילדה קטנה והוויכוחים המקצועיים עם אביה - שהושפע מהחוק הרוסי, לעומתה, שהושפעה מהחוק האנגלי - הובילו את אבנור להפסיק את עבודתה במשרדו של אביה ולעבור לעבוד בשירות הציבורי.

ב-1948, כשהחלו להתארגן משרדי הממשלה, מצאה אבנור את מקומה במשרד המשפטים שנוהל על ידי עו"ד רוזנבליט-רוזן, שר המשפטים הראשון במדינת ישראל.
אבנור יזמה פנייה לשמשון שפירא, היועץ המשפטי לממשלה דאז, הוזמנה לריאיון, וב-1 בנובמבר 1949 החלה לעבוד במחלקת ייעוץ וחקיקה של משרד המשפטים במדור חקיקה ב' בהנהלתה של גב' הנמן-שטראוס (ע"ע). באותה העת הייתה ממנסחי חוק לימוד חובה. בתחילת ינואר 1950 עברה ממדור חקיקה לפרקליטות מחוז תל אביב ששכנה בבית רומנו, המשרד הממשלתי היחיד שנשאר בתל אביב, לאחר שניתנה הוראה מדוד בן גוריון להעביר את משרדי הממשלה לירושלים. אבנור כיהנה כמנהלת המחלקה האזרחית במחוז תל אביב מראשית היווסדה וארגנה את ייצוג המדינה בנושאים אזרחיים ואת ייצוג מחלקת השיקום של משרד הביטחון.

אחד הנושאים שבהם עסקה בפרקליטות היה הפיקוח על המחירים בשל המצב הכלכלי הקשה בארץ. באותה התקופה הוקם בית דין למניעת הפקעת שערים בספסרות, והפרקליטות עסקה בתביעות רבות שנשלחו אליה ממשרד התעסוקה והמסחר בעניין.
אבנור ציינה את חלקה בהעלאת בעיית ייצוג המדינה בתיקים אזרחיים לסדר היום הציבורי, כשאחרי שלוש שנים של ויכוחים נשאר התחום בידי הפרקליטות. משפטים נוספים שבהם ייצגה את המדינה מטעם הפרקליטות היו תביעת המדינה על הפרת זכויות יוצרים בפרסום הקלטת "הכרזת המדינה", וכן תביעת נזיקין של אנשי האצ"ל שנפגעו מאש ההגנה כשניסו לפרוק נשק מהאונייה אלטלנה בניגוד להסכם שנערך בין מנחם בגין לדוד בן גוריון.

אבנור העידה על אהבתה לכתיבה, ואכן כתבה ופרסמה לא מעט מאמרים. אחד ממאמריה שהיכה גלים עסק בצורך לסייע לעדות אישה במקרה אונס, מאמר שתורגם לשפות זרות. בתחום הכתיבה עסקה גם בעקבות הופעותיה בוועדות רפואיות שהולידו את כתיבת שני הספרים הראשונים בדיני נזיקין שנכתבו בעברית, בשיתוף יוסף סהר (שהיה אחראי על תיקי הנזיקין במשרד הביטחון) ומקס צ'רנובילסקי (שהיה אחראי על התחום האזרחי בפרקליטות המחוז בתל אביב).

בשנת 1962 מונתה אבנור לפרקליטת מחוז תל אביב לעניינים אזרחיים. בתפקיד זה עסקה כשנתיים עד שנת 1964, שנת מינויה לשופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, וזאת בלי שכיהנה קודם לכן כשופטת בבית המשפט השלום, לנוכח נחישותה וניסיונה המשפטי הרב. נטייתה לשיפוט נבעה, לדברי אבנור עצמה, בעיקר מהתנגדותה להחלטות שיפוטיות שגויות על פי הבנתה בתחילת דרכה של המדינה. השיפוט בתחילת המדינה אופיין באי הטלת עונשי מאסר במשפטים פליליים ובפסיקה לטובת היחיד מול המדינה גם במקרים שבהם ברור שהחוק לטובת המדינה. הייתה נטייה כללית לפסוק לפי הצדק שבעיני השופט ופחות לפי החוק הקבוע והצפוי, ואת המצב הזה ביקשה לשנות. אבנור הייתה מבין הראשונים במערכת המשפט שחלקה על מדיניות האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון וביקרה את פתיחת דלתות בית המשפט בפני כל מתדיין ואת ההכרזה שכל נושא הוא שפיט. אבנור יצאה חוצץ גם נגד הליך מזדחל של חקיקה שיפוטית.

בבית המשפט המחוזי הייתה אבנור שופטת דומיננטית הן בתחום האזרחי והן בתחום הפלילי. היא כיהנה בראש הרכבים פליליים שדנו בפשעים חמורים שהסעירו את המדינה, וטיפסה במעלה סולם הדרגות השיפוטי עד שמונתה בשנת 1983 לכהן כנשיאת בית המשפט המחוזי, תפקיד שבו שימשה עד לפרישתה. בשנים 1983-1962 הרצתה באוניברסיטת תל אביב בפקולטה למשפטים בנושאים: דיון אזרחי, דיון פלילי, הפקעת מקרקעין ועוד.

באשר להשתלבות נשים בפרופסיה המשפטית אמרה: "הרבה נשים חושבות שכדי להצליח בתפקיד ובחברה ולהשיג שיווי זכויות מלא והכרה, דרוש להוסיף לאופי הנשי ה'נכנע' במהותו חוצפה גברית... השינויים במעמד האישה אינם באים בדרך מהפכנית, אלא אט אט על ידי חינוך והכרה עצמית שאת שווה לאחרים ואינך נחותה".

בשנת 2003 הלכה אבנור לעולמה.