אזולאי-וינברג לאה

לאה אזולאי-וינברג נולדה בשכונת מאה שערים בירושלים בשנת 1923, בת זקונים לשלום ומלכה אזולאי. שלום היה צאצא למקובל הידוע החיד"א והשקיע זמן רב בלימוד תורה. בבית משפחת אזולאי אמנם היו זהירים במצווה קלה כבחמורה, אך אביה ואמה לא נראו כאחד האדם במאה שערים: אביה לא גידל זקן, ואמה לא הייתה מגלחת את ראשה כמנהג הנשים. מלכה, אמה של אזולאי-וינברג, הייתה אישה מיוחדת במינה. ייחודה התבטא בין היתר בכך שכשהגיעה עם משפחתה ארצה החליטה ללמוד עברית, אף שבסביבתה דיברו רק אידיש. אך שיא גדלותה ניכר במעשיה הקהילתיים: משראתה מלכה את מצוקתן הגדולה של משפחות רבות בסביבתה, שכנעה נשים אחדות להקים עמותה, ובשנת 1919 ייסדה את "עזר לחם לעניים", ואף רשמה אותה כחברה במשרדי המנדט. במסגרת העמותה אספה מצרכים ודאגה שבכל בית יהיו חלות לשבת. מלבד זאת נהגה לחתום ערבויות לכל דורש, ולא אחת היו התשלומים באים על חשבון רווחת משפחתה. אזולאי-וינברג זוכרת שבילדותה הייתה מתביישת באמה, שהייתה אוספת מזון בחתונות, אך משבגרה הבינה את גדולת אמה וניסתה לחקותה.

אזולאי-וינברג למדה בבית הספר אולינה דה רוטשילד שהיה מרוחק מביתה. המשמעת בבית הספר הייתה קפדנית ביותר, אך אזולאי-וינברג שאפה תמיד להצליח והייתה הראשונה בכיתה. את השאפתנות והמוטיבציה שליוו אותה במשך כל השנים היא זוקפת לזכות היותה הילדה הקטנה בבית. בתקופת לימודיה בבית הספר התיכון עבדה גם כמורה פרטית.

ללימודי המשפטים הגיעה אזולאי-וינברג במקרה. מכיוון שהייתה טובה במתמטיקה, תכננה ללמוד מקצוע מתחום ההנדסה בטכניון בחיפה, אלא שאביה אסר עליה לעזוב את ביתה בירושלים. באותה העת החליטה אחת מחברותיה ללמוד משפטים, ואזולאי-וינברג הצטרפה אליה. ציוניה הגבוהים אפשרו לה להתקבל ללימודים בקלות רבה, אך בתום השנה הראשונה ביקשה לעזוב את הלימודים, מפני ששעממו אותה. אמה ראתה את הנולד, שכנעה אותה להמשיך ולסיים את לימודיה, ולבסוף הוכיחה שצדקה: אזולאי-וינברג אהבה את המקצוע.

בתקופת לימודי המשפטים עבדה אזולאי-וינברג כקצרנית, ובשנת 1943 ניגשה לבחינות האמצע והשלימה אותן. את התמחותה עשתה במשרד עו"ד ד"ר משה זמורה, פליכס רוזנבליט, חיים קרונגולד וישראל בר-שירה בשנים 1946-1944. על התמחותה סיפרה אזולאי-וינברג שעו"ד קרונגולד לא האמין בנשים עורכות דין, אך כשנוכח שעבודתה אינה נופלת מזו של כל גבר, קיבל אותה וסמך עליה.

בשנת 1945, במהלך הרצאה של ד"ר זמורה, פגשה לאה בראובן וינברג, יליד פולין שעלה ארצה בשנת 1937 כדי ללמוד בטכניון. משפחתו נשארה בגולה ונספתה כולה בשואה. לאחר לימודי המשפטים התגייס ראובן וינברג לחיל האוויר הבריטי, ולאה והוא התחילו להתכתב. כדי לקדם את הקשר וכדי שתוכל להימלט מניסיונות השידוכים של אמה, פנתה אזולאי-וינברג לחיים כהן, וזה סידר עבור ראובן משרה בפרקליטות בתל אביב. אזולאי-וינברג, שבאותה התקופה לא התגוררה בירושלים, נסעה בדרך בורמה לעיר הנצורה כדי להודיע לראובן על משרתו החדשה. לרגל קבלת המשרה עבר ראובן לתל אביב, וזמן קצר לאחר מכן, בשנת 1948, נישאו השניים בטקס צנוע.

כשעברה אזולאי-וינברג לתל אביב קיבלה מינוי כשופטת שלום, אך עורכי דין שעבדו איתה שכנעו אותה לוותר על משרה זו בגלל אופייה הנמרץ. אזולאי-וינברג פתחה משרד עצמאי בחדר שהשכיר לה ד"ר רודי אברם תמורת סיוע בעבודות משרד, וכעבור זמן מה הציע לה ד"ר אברם שותפות.

באותה העת תכננו ראובן ולאה לקנות דירה, אך ויתרו עליה והשקיעו את מעט כספם בשותפות החדשה. בד בבד הלכה משפחתם והתרחבה כשלשניים נולדו שלושה בנים: ישראל, חיים ויגיל. לאחר זמן החליט ד"ר אברם לפרק את השותפות מטעמים אישיים, ואזולאי-וינברג נאלצה להתחיל את דרכה מבראשית. חבריו של ראובן וחבריה של אזולאי-וינברג לספסל הלימודים נהגו להפנות אליה לקוחות כדי לעזור לה, אך היו אלה נחישותה, ידיעותיה והצלחתה בבתי המשפט שהביאו לשגשוגה והפכו את משרדה למוביל בתחום הנזיקין.

אף שבני הזוג היו שותפים בטיפול בענייני הבית והילדים, נעשה העומס על אזולאי-וינברג כבד מדי, ובאמצע שנות השישים עזב ראובן את הפרקליטות והצטרף למשרדה של אזולאי-וינברג, שם ניהל את המשרד מבחינה פיננסית ואדמיניסטרטיבית, ואזולאי-וינברג התפנתה לעסוק בפעילויותיה הציבוריות. אזולאי-וינברג הייתה נלחמת בנחישות עבור לקוחותיה, ולזכותה אפשר לזקוף כמה תקדימים בתחום הנזיקין.
אזולאי-וינברג הצטערה על שלא הייתה בבית עם ילדיה די זמן, אך העידה שהם היו תמיד בראש מעייניה. משום כך למשל סירבה להתמנות לשופטת מחוזית בירושלים עד שבנה הצעיר יסיים את לימודיו התיכוניים, ובמקרים אחרים סירבה למינוי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ובבית המשפט המחוזי בחיפה. חייה של אישה ואם עובדת אינם פשוטים, אמרה אזולאי-וינברג, והוסיפה שלדעתה יש לתת לכל דבר את מקומו. למשל, היא הקפידה מאוד לעקוב אחר לימודי ילדיה, וכשהייתה חוזרת מן המשרד אחרי שהילדים כבר נרדמו, נהגה להוציא את מחברותיהם ולעבור עליהן. היא אף סיפרה על מקרה שבו העירה את אחד מבניה כדי שיכין שוב את שיעורי הבית. ילדיה מעידים שחסרה להם נוכחותה בבית ומספרים על מעשים חריגים שעשו כדי שלא תצא לעבודה. כיום הם גאים בה ובהישגיה, וחיים בנה כתב עליה שהיא ממציאת הפמיניזם. הם מספרים שלמרות תדמיתה הקשוחה, הייתה אמם רגישה אליהם מאוד, התקשרה כמה וכמה פעמים ביום כדי לדרוש בשלומם ודאגה לרווחתם. עם זאת, את השיחות בבית הם זוכרים כטיעונים משפטיים יותר מאשר כשיחות משפחתיות ידידותיות. בבית התווכחו לא אחת גם בענייני דת, שכן ראובן היה חילוני, ואילו אזולאי-וינברג הייתה דתייה: היא הכריחה את הילדים ללכת לבית הכנסת, התעקשה על קידוש בשבת ונלחמה להכניס את המסורת לביתם.

מלבד העבודה המשפטית השוטפת עסקה אזולאי-וינברג בפעילות ציבורית רחבת היקף. לאחר מלחמת השחרור הקימה לשכה משפטית וייצגה בהתנדבות את אלמנות צה"ל. היא הייתה חברה בבית הדין של קופת חולים מכבי, חברה בהנהלת הליברלים העצמאים, שופטת בבית המשפט של לשכת עורכי הדין, חברה בבית הדין של הליכוד, יושבת ראש איגוד המשפטניות בישראל וחברה באיגוד נשים אקדמאיות בישראל. אזולאי-וינברג הרבתה לתרום למוסדות שונים ונרתמה למעשי צדקה רבים. מכל פעילויותיה הציבוריות אהבה יותר מכל את המעורבות בעניינים בינלאומיים במסגרת איגוד נשים משפטניות, שבו הייתה חברה במשך שנים רבות, ובמסגרת איגוד סורופטימיסט, שבו כיהנה כנשיאת הסורופטימיסט הישראלי וכחברה בוועדת החוקה של האיגוד הבינלאומי. בשנת 2001 זכתה אזולאי-וינברג בפרס "נשים במשפט" מטעם לשכת עורכי הדין בישראל.

בשנת 1986 נפטר ראובן וינברג, והוא בן 69. אזולאי-וינברג הייתה אז בת 62, וידידים ועמיתים מספרים שהייתה זו תקופה קשה מאוד עבורה. לפני כ-15 שנה נישאה אזולאי-וינברג בפעם השנייה לצבי מגן, אקדמאי ועיתונאי. עד יומה האחרון המשיכה אזולאי-וינברג להגיע למשרד, אך העדיפה לעסוק בעניינים חברתיים ובענייני צדקה. היא סיפרה שבנה, ישראל, "מנהל את המשרד ביד רמה". בספר שנכתב לכבודה ציינה אזולאי-וינברג שאינה יכולה לומר שמצאה את המקצוע שהתאים לה ביותר, ושילדיה הם חייה.

אזולאי-וינברג הלכה לעולמה ב-2 באוגוסט 2007.