גינוסר רוזה

רוזה גינוסר ידועה כיום בעיקר כמי שסללה את הדרך בפני הנשים בארץ לעסוק בעריכת דין. אף שהייתה האישה השנייה שהוסמכה לכך בארץ ישראל, חמישים יום אחרי פרידה פיינמן-סלוצקין (ע"ע), הרי בפועל הייתה גינוסר האישה הראשונה, ובמשך שנים גם היחידה, שעסקה בעריכת דין בארץ ישראל המנדטורית.

גינוסר הייתה מוכרת ביישוב גם בזכות ייחוסה המשפחתי. בתו של מרדכי בן-הלל הכהן וכלתו של אשר גינצברג (אחד העם). מרדכי בן-הלל הכהן היה סוחר עצים, סופר וממנהיגי העלייה השנייה.

גינוסר נולדה ב-14 ביולי 1890 בגומל (הומל) שברוסיה הלבנה. היא למדה בגימנסיה באודסה, ולאחר סיום לימודיה בשנת 1908 הצטרפה להוריה שעלו ארצה זמן קצר קודם לכן. את שלמה (סיומה) גינצברג (לימים גינוסר), בנו של אחד העם, הכירה רחל עוד משחר ילדותה על רקע החברות בין אבותיהם, והשניים המשיכו להיפגש גם כשלמדו באודסה. בשנת 1908 הגיע שלמה לארץ והתארח בבית מרדכי בן-הלל הכהן, אז שכנע את גינוסר לבוא עמו ללמוד בפריז, שאליה הגיעו רבים מבני היישוב היהודי בארץ ישראל כדי לרכוש השכלה גבוהה. בפריז שלמה למד פילוסופיה וגינוסר פנתה ללימודי משפטים באוניברסיטה של פריז. את חופשותיה במהלך הלימודים בילתה גינוסר בבית אחד העם בלונדון או בבית הוריה בארץ ישראל.

בשנת 1917 נישאו רוזה ושלמה ועברו ללונדון, שם התגוררו בבית אחד העם במשך כארבע שנים. מלבד מעמדו כמנהיג רוחני בתנועה הציונית היה אחד העם גם מנהל בחברת ויסוצקי. ביתו היה אבן שואבת למנהיגים ועסקנים של התנועה הציונית, והדבר אפשר לגינוסר לפגוש דמויות מרכזיות בעשייה הציונית באותה התקופה, ובכלל זה אישים שהיו מעורבים בהמשך הדרך במאבקה המשפטי על הזכות לעבוד כעורכת דין, כגון נורמן בנטוויץ' והארי סאקר. קשרים מעין אלה יצרה גינוסר גם במסגרת עבודתה במשרד הציוני המרכזי בלונדון. מלבד עבודה זו שימשה גינוסר כמזכירה הראשונה של ארגון ויצ"ו מיום הקמתו בלונדון בשנת 1920, וגם לאחר שובה ארצה הוסיפה למלא בו תפקידים.

בשנת 1922 עלו ארצה שלמה ורוזה גינוסר עם אחד העם. סמוך לאחר הגעתם הגישה גינוסר בקשה לעמוד לבחינת עורכי הדין הזרים. לבחינה זו נדרשו מי שהציגו דיפלומה של לימודי משפטים בחו"ל. בקשתה של גינוסר נדחתה על יסוד החלטה משנת 1920, לפיה נשים מנועות מלשמש כעו"ד בארץ ישראל. פנייה נוספת של גינוסר, שהוגשה באמצעות עו"ד הארי סאקר, נדחתה אף היא. זקן השופטים (נשיא בית המשפט העליון) הוסיף לראשונה לנימוקי הדחייה גם את הנימוק שלפיו הצירוף "עורך דין" מתייחס לגבר ולא לאישה. נימוק זה יהיה סלע המחלוקת במאבקה המשפטי של גינוסר. בשנת 1924 חידשה גינוסר את בקשתה. באותה העת, ככל הנראה בעקבות פניותיה של גינוסר, הכינו שלטונות המנדט הצעת פקודה שתשמש בסיס לקבלת נשים כעורכות דין בארץ ישראל. התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות ניסתה אף היא לפעול לטובתה של גינוסר, אך ללא הועיל. חילופי הנציבים העליונים עיכבו שוב התקדמות אפשרית, וגינוסר הבינה שממילא יהא עליה להשלים את תקופת ההתמחות. בשלהי שנת 1925 החלה בהתמחותה אצל עו"ד הארי סאקר ועו"ד שלום הורוביץ, שאצלם הועסקה במשרה חלקית במשך יותר משלוש שנים. סאקר והורוביץ היו ידידי המשפחה ועורכי דין מבטיחים, והם אפשרו לגינוסר להתמחות בעיקר בדיני חוזים ובניסוח מסמכים משפטיים, פעילות שלא הצריכה הופעות בבית משפט. בדצמבר 1928 עתר עו"ד הורוביץ בשמה של גינוסר לבג"ץ נגד זקן השופטים ונגד יו"ר המועצה המשפטית וחברי המועצה. בד בבד פעלה גינוסר באמצעות ידידים ומקורבים להשפיע על שלטונות בריטניה, אגב שהיא רותמת טיעונים פמיניסטיים לטובתה. בינתיים מתפרסם סיפורה בעיתונות הבינלאומית ומתגלגל לידיה של אמילי מרפי הקנדית, שנלחמה במשך 13 שנים להיכנס לסנאט הקנדי, לאחר שנדחתה בטיעונים דומים לאלו ששימשו את שלטונות המנדט בעניינה של גינוסר. מרפי, שזכתה במאבק,
העבירה לידי גינוסר את פסיקת בית-המשפט בעניינה. פסיקה זו שימשה את גינוסר במסגרת ההליכים המשפטיים שניהלה בארץ.

ב-15 בפברואר 1930 ניתנה בבית המשפט העליון ההחלטה בעניינה של גינוסר.
ביום שהוקרא פסק הדין היה אולם בית המשפט מלא מפה לפה. ביישוב נשאו את גינוסר על כפיים.

הכותרת הראשית למחרת בעיתון "הארץ" בישרה בחגיגיות: "אשה רשאית להיות עורך דין בארץ ישראל". בד בבד עם ההליכים במועצה המשפטית לקבלתה של גינוסר כעורכת דין מיהרו השלטונות לנסות ולהעביר את הצעת הפקודה משנת 1925. הפקודה נועדה למנוע מנשים להופיע בפני בתי דין מוסלמיים, דתיים ושבטיים ולעסוק בעניינים משפטיים מסוימים. ניסיון זה עורר מחאה, בראש ובראשונה מצדה של גינוסר עצמה, אך גם העיתונות, הסתדרות עורכי הדין היהודים בארץ ישראל, התאחדות נשים עבריות ומועצת הנשים נרתמו לעזרתה. הצעת הפקודה אושרה בסופו של דבר בתיקונים, כשבוטלה ההגבלה על הופעת נשים בבתי משפט אזרחיים. ב-26 ביולי 1930 קיבלה גינוסר את הרישיון מידי זקן השופטים. נורמן בנטוויץ', היועץ המשפטי של ממשלת המנדט, ציין במיוחד את נוכחותה של אישה בטקס. זקן השופטים הדגיש שגינוסר אינה הראשונה לקבל את הרישיון, אך זכות הנשים לשמש כעורכות דין בארץ נובעת ממאבקה של גינוסר.

גינוסר השתלמה בבית המשפט לנוער בלונדון במשך חצי שנה, ולאחר מכן פתחה משרד משלה בירושלים. במשך שנים הייתה האישה היחידה שבבעלותה משרד פרטי לעריכת דין. לימים סיפרה גינוסר שאף על פי שסברו שרק נשים יהיו לקוחותיה, לא כך היה, משום שלדבריה, נשים עדיין העדיפו עורכי דין גברים. גם עבודתה המשפטית של גינוסר נשאה אופי ציבורי. היא עסקה רבות במשפטי עלייה מול שלטונות המנדט הבריטי, משום שראתה בכך שליחות. אף עלה בידה להשיג אישורי עלייה (סרטיפיקטים) למאות פליטים יהודים מגרמניה וממדינות אירופה. גינוסר הייתה גם מבין הראשונות שהביאה את נושא אימוץ ומשמורת ילדים בפני בית המשפט, בתקופה שבה שהו ילדים רבים בבתי יתומים כדוגמת בית התינוקות של ויצ"ו, שאליו הייתה קשורה גינוסר. בסוף שנות השלושים הצטרפה למשרד גיסתה של גינוסר, רחל אוסורגין (ע"ע), בתו של אחד העם, ובהמשך הצטרף לשתיים עו"ד צבי הילר. בתקופת מלחמת השחרור והמצור על ירושלים סייעה גינוסר בארגון דיור למפונים מהשכונות המסוכנות בעיר. היא המשיכה בעבודתה במשרד עד שנת 1949, אז נסעה עם בעלה, שנתמנה לציר המדינה באיטליה. לרגל המינוי הרשמי שינה הזוג את שם המשפחה מגינצברג לגינוסר.

באיטליה שהו בני הזוג עד 1951, ועם חזרתם ארצה נבחרה גינוסר כיו"ר הנהלת ויצ"ו העולמית. בשנת 1963 מונתה לנשיאת ויצ"ו בפועל, והמינוי אושר רשמית בשנת 1966. גינוסר החזיקה בתפקיד עד שנת 1970, אז מונתה לנשיאת כבוד של ויצ"ו. היא נסעה בשליחויות רבות מטעם ויצ"ו וביקרה כמעט בכל סניפי הארגון בעולם. גם לאחר הקמת המדינה לחמה על זכויות הנשים לעסוק בתפקידים ציבוריים והייתה שותפה למאבק של ויצ"ו לייצוג שווה של נשים בכל גופי השלטון. גינוסר שימשה גם כחברה בוועד הנהלת עלית הנוער ובוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1974 הוענקה לה אזרחות הכבוד של ירושלים. בינואר 1979 הלכה גינוסר לעולמה.