דוכן משה

נולד בשנת 1884 באוקראינה. [1, 2, 6] למד באוניברסיטאות ברוסיה ובגרמניה ובשנת 1911 הוסמך בלימודי המשפטים באוניברסיטת סט. פטרסבורג. [1, 2, 4, 6] עבד במשרד עו"ד שפטל בפטרבורג, אשר ייעץ לשגרירות הבריטית. במסגרת זו למד אנגלית והושפע מהמסורת הדמוקרטית הבריטית. [1] במקביל, למד מדעי היהדות במוסד האקדמי שהקים הברון גינצבורג. חבר מרכז מפלגת צעירי ציון. [1, 2, 11, 20] ב - 1915 גויס לצבא הרוסי ושירת בו כקצין. [6]. שימש חבר מיניסטריון המשפטים בפטרוגרד, בממשלת קרנסקי [2]. סגן יו"ר הקהילה בפטרוגרד [2]. לאחר מהפיכת אוקטובר (1917) עבר ליקטרינוסלב, שם הקים משרד עו"ד. הוא שימש גם מרצה למשפטים באוניברסיטה העממית של אוקראינה. [1] הוא דיווח על תקופה זו ממקור ראשון. [26, 27, 28]. הגן על מנחם אוסישקין "גירוש מאודיסה". [2]

נישא לליובוב (לבית סטרלץ). בתם של השניים, לאה, תוסמך לימים כאחת מעורכות הדין הראשונות בארץ-ישראל, ורעייתו של משה לנדוי, לימים נשיא ביהמ"ש העליון. [6].

בשנת 1919 ייצג בועידת השלום את יהדות דרום רוסיה בפאריס. [1, 2, 3] לאחר מכן עבר ללונדון, שם עשה שימוש בהכשרתו כעו"ד רוסי. שם למד גם ערבית. [1, 9] בשנת 1920 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. [1, 10] הוא עמד בבחינת עורכי הדין הזרים. [1] מאחר ובבחינה זו לא היה בוחן יהודי, הוסכם כי דוכן יבחן, ולאחר מכן ישמש מתורגמן לנבחנים היהודים האחרים. [16]. בשנת 1921 מונה לסגן מנהל מחלקת הקרקעות המנדטורית. [1] בתפקידו הציבורי ייצג את ממשלת המנדט והגן על זכויות המדינה במקרקעין (כגון משפטי עמק חפר; משפטי חולות יפו וחולות ראשון לציון; אדמות קיסריה). [1, 18] כך צריך היה להשביע "את "הזאב" המאנדאטורי מתוך שמירה על "הכיבשה" הציונית", כמאמר אחד העיתונים [11]. מסופר, כי באחד המשפטים בהם ייצג את הממשלה טען בעל קרקעות ערבי כי על הממשלה להחזיר לו את המקרקעין לאורך כביש ירושלים – בית לחם. עו"ד דוכן ביקש להזמין את ספר התנ"ך כעד במשפט, ובאמצעותו הוכיח כי הדרך הציבורית היתה קיימת משחר ההיסטוריה. [8]. הגיש תזכיר לנציב ווקופ בו התנגד לאיסור רכישת קרקעות על ידי יהודים [2]. בשנת 1935 פרש ממשרתו הציבורית [13] ופתח משרד עו"ד. [1, 14]. שימש כאחד המפרקים של חברת "הפניקס" הוינאית [23, 24]. ייצג את מאיר גרוסמן בתביעה שהוגשה נגדו בבית דין הכבוד של הקונגרס הציוני. [25]. עשרות מהתיקים בהם ייצג מצויים בארכיון המדינה.

כבר בפטרוגרד פרסם שורת מאמרים משפטיים, ובכלל זה את הספרים "בתי-הדין של מושבעים" ו"יסודות המשפט האזרחי" [2, 6]. כן פרסם מאמרים ודוחו"ת אודות יהדות רוסיה ומצבה, והציונות. [2]. פרסם את הספר "דיני קרקעות בארץ ישראל". בשנת 1953 פרסם מהדורה מעודכנת של ספרו זה. [17]. פרסם מאמרים רבים בתחום דיני המקרקעין. [1] הכין מדריך לחוקי המקרקעין בא"י באנגלית בעבור פקידי המנדט. [1] פרסם ביחד עם מנהל שיעורי משפט, פרדריק גודבי, את הספר “The Land Law of Palestine”. [1, 19, 21, 22]. עוד טרם פרסום הקובץ הרשמי של החקיקה המנדטורית בארץ ישראל, פרסם קבצי חקיקה ותקנות ארץ-ישראליים. [1, 12] הספר תואר כ"גמרא" של החוק הארצישראלי על שינויי גרסאותיו. [15]

שימש מרצה בבית הספר למשפט. כאשר נפתח בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב, הוזמן לשמש בו מרצה לדיני מקרקעין. [1, 2, 6, 7, 9].

הוכתר בתואר "The Most Excellent Order of the British Empire". [2, 5]. שימש יו"ר הסתדרות עורכי הדין בירושלים. חבר המועצה המשפטית לאחר קום המדינה. שימש חבר מסדר בני ברית, ונשיא הלשכה בירושלים. סייע למאיר דיזינגוף בהקמת מוזיאון תל-אביב, ושימש בחבר הנאמנים של המוזיאון. [1, 2] קרן מחקר לזכרו הוקמה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. [29].

נפטר בשנת 1958.