טוניק יצחק

נולד בשנת 1911 בסטולפצה, רוסיה הלבנה/פולין [3]. זכה לחינוך מסורתי. למד בישיבת מיר הידועה. שימש תלמידו של ר' ירוחם ממיר. [11, 17]. עלה לארץ ישראל בשנת 1934 [3]. רוב בנות ובני משפחתו נותרו בפולין, ולא שרדו את השואה. [1]. באותה שנה התקבל ללימודי בניה וארכיטקטורה בטכניון. [13]. כפי הנראה בחר ללמוד באוניברסיטה העברית מתמטיקה ופיזיקה. [14, 15, 42]. הוא התמיד בלימודי אלו כשנה, עד שהחל בלימודי המשפטים בבית הספר המנדטורי למשפט, [14] אותם סיים בשנת 1942. לימים סיפר, כי הצטער על שלא למד פיזיקה, מקצוע בו הצטיין בנעוריו. [11]. בין השנים 1935-1942 שימש שוטר בחיל משטרת פלשתינה (א"י), בתחנת המשטרה במאה שערים. [16].

טוניק התמחה אצל עו"ד אברהם לוין, לאחר שסורב על-ידי ברנרד י'וסף, שסירב להעסיק גאפירים כמתמחים. [49]. טוניק הוסמך כעו"ד בשנת 1946. באותו מועד הוסמכה גם מרים שייזנון (בן-פורת), אשר לימים שימשה אף היא, בדומה לטוניק, כמבקרת המדינה [2]. מבין המוסמכים באותו מועד, שניהם בלבד היו בוגרי בית הספר למשפט המנדטורי. [4]. הוא עבד זמן מה במשרדו של עו"ד פאיז אפנדי נזאל. [49].

אחד התיקים הראשונים בהם טיפל (אפשר עוד טרם הוסמך הסמכה רשמית), היה בעניינו של חייל משוחרר, פולני נוצרי, אשר החזיק ברשותו כדורי רובה כ"מזכרת מימי המלחמה". [5]. תיק אחר בו ייצג בהצלחה, היה בעניינו של נאשם בהפצת אגרות חוב מזויפות. עו"ד טוניק טען כי מאחר והעדות היחידה במשפט מבוססת על עדות שותף לעבירה, ואין לה חיזוק, יש לזכות את הנאשם. [6]. ייצג נאשמים בתליית כרוזים מטעם באצ"ל. [7]. ייצג, ביחד עם עו"ד בוקסבוים, את עשרת עסקני העדה החרדית אשר הואשמו ברגימת אוטובוסים באבנים בשבתות ועוד. [8]. ייצג נאשמים בהחזקת תחמושת. [9].

בסמוך לפני קום המדינה, עסק בחקירות וגביית עדויות אודות הפיצוץ ברחוב בן-יהודה בירושלים והטבח בשיירת "הדסה". בחודש יולי 1948 מונה למשרת שופט שלום. [10]. כפי הנראה, לאחר תקופה קצרה גויס, בשנת 1949, ומונה לתובע צבאי ראשי (בדרגת רב-סרן). [11]. במסגרת זו שימש התובע במשפטו של הסמל מלך רייכר, שהורשע במסירת ידיעות סודיות לחברי מק"י. [18]. ובפרשת חטיפה, אונס ורצח של צעירה בדואית על ידי חיילים. [27].

בשנת 1951 ביקש פרקליט המדינה למנות את עו"ד טוניק לתפקיד סגן פרקליט המדינה, אשר ישב בתל-אביב ולא בירושלים. פרקליט מחוז תל-אביב התנגד לפיצול זה. לא יודע כיצד הסתיים הענין. [12].
עם שחרורו מהשירות הצבאי, הצטרף למשרדו של עו"ד לויצקי. בהמשך הצטרף כשותף למשרדו של עו"ד חטר-ישי. בין המשפטים הראשונים בהם שימש סניגור לאחר שחרורו, היה בעניינו של "דוד הצולע", שהואשם ברצח יהודה כהן. עד ההגנה שזימן עו"ד טוניק היה צעיר שטען כי נחקר בדבר אותה האשמה בעצמו תוך עינויים פיסיים ונפשיים. [19]. מקרה נוסף היה כשסייע לעו"ד בוקסבוים, אשר קצין בדרגת רב-סרן פלש בכוח לדירה שהשכיר וסירב לפנותה. [20]. סייע לעו"ד לויצקי בייצוג של דוד יעקוקוביץ', אשר נדון למיתה בגין הרצח והאונס בגן מאיר. [26]. ייצג, ביחד עם עו"ד חטר-ישי, את קדר (קרבצקי) שהואשם ברצח ליפסקר ובמעשי שוד. קדר שימש זמן מה קודם המקרה, כפקיד במשרדם של עו"ד טוניק ועו"ד חטר-ישי. [23].

ברבות השנים שימש סניגור במגוון רחב של תיקים פליליים – חלק לא מבוטל מהם תיקי שחיתות ומעילה, שהיו שכיחים באותה תקופה. למשל, ייצג מנהל בית ספר ומורים שהואשמו, בין השאר, בגניבה ובמעילה. עו"ד טוניק ביקש לנהל את המשפט בדלתיים סגורות, בטענה כי חברי מפ"ם שנכחו באולם ביקשו להפוך את המשפט להצגה. [21]. ובעניינו של גבריאל סובר, גזבר קרן איחוד הקבוצות והקבוצים שהודה בגניבה מהקרן. ביהמ"ש העליון ציין במקרה זה כי: "אין להתעלם מהמציאות המצערת, שבתקופה האחרונה אינו עובר כמעט שבוע ללא גילוי מעילה רצינית...". [22]. ייצוג של מזכיר חברת הנפט "לפידות", אשר עשה בכספי החברה כבשלו – לפי הנטען, כתוצאה מהפרעה נפשית. [24]. ייצג את המהנדס יראוני במשפט השוחד בבית החולים "תל גיבורים" (שנודעה כפרשת שפיגל, סמנכ"ל משרד הבריאות). במסגרת זו העלה טוניק טענה בדבר קבילות הודאתו של הקבלן יראוני במסגרת משפט זוטא. [25]. כן טען כי גורמים פוליטיים הגבילו את ידי השוטרים אשר ביקשו לחקור גם גורמים בכירים אשר היו מעורבים לכאורה בפרשה. [40]. ייצג את מנהלי בנק פויכטוונגר ועוד. [32]. ייצג את מייקל דניס רוהאן, אשר הואשם בהצתת מסגד "אל-אקצה". [29]. שימש מנהל עזבונו של דוד בן-גוריון [41].
בראשית שנות השישים הטיל בן-גוריון על עו"ד טוניק ועו"ד חטר-ישי, לחבר דו"ח בענין "הפרשה" ("עסק הביש") [41, 46, 47]. עמד בראש לשכת עורכי הדין בין השנים 1972-1979. [33, 39, 41], לדבריו מתוך שליחות: "אדם בעל תחושה ציבורית אינו יכול להתחמק מאחריות". [42]. מצא חשיבות בהעלאת רמת לימודי המשפט והכיר בצורך בעורכי דין טובים, ולא הביע חשש מ"הצפת המקצוע". [42, 43]. התנגד להפיכת הלשכה לאיגוד מקצועי [30]. ביקר את התנהגותם של עורכי הדין הצעירים. ביקר גם את תופעת האלימות המשטרתית. [31]. הלין על ביקורת המשטרה כלפי השופטים, בענין מידת הענישה הקלה, לכאורה. [38]. התנגד גם להלבנת ההון השחור. [34].

מונה לתפקיד מבקר המדינה וכיהן בתפקיד בין השנים 1982 – 1987 [ 44, 37]. בתפקיד החליפו השופט יעקב מלץ, מי שהיה שותפו במשרד עורכי הדין. [48].

טוניק סיפר כי במהלך עבודתו זו היו ניסיונות פוליטיים להשפיע על מבקר המדינה. [36] עם זאת, לאחר פרישתו ציין כי מוסד המבקר לא היה נתון ללחצים פוליטיים. [37].

שימש חבר הועדה למינוי שופטים. הוא דחה את הטיעונים לפיהם שיקולים זרים משמשים בהליך המינוי. [45] עמד בראש הוועדה להגבלת עיסוק נוסף של חברי הכנסת. [35]. שימש נשיא שוחרי האוניברסיטה העברית. [28]. חבר מליאת מועצת העתונות [11, 41].

נפטר בשנת 1989 [11].