לנדוי-דוכן לאה

לאה לנדוי-דוכן נולדה בשנת 1914 בעיר יקטרינוסלאב (דנייפרופטרובסק) שבאוקראינה. אמה, ליובוב דוכן (לולה לבית סטרלצוב), עבדה כמחנכת וכמורה למתמטיקה ולגיאוגרפיה בבית ספר תיכון, ואביה, משה דוכן, היה עורך דין ופעיל ציוני.

בתום מלחמת העולם הראשונה התמנה אביה של לנדוי-דוכן לנציג יהודי אוקראינה בוועד המשלחות היהודיות שליד ועידת השלום בוורסאי, שעסקה בהסדרי השלום שלאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. תפקידי הוועד (שנוסד ב-25 במרס 1919) היו לשמור על האינטרסים היהודיים בגולה בהסדרי השלום: להביא לידי איחוד התביעות הלאומיות של הסיעות היהודיות לארצותיהן השונות ולהשפיע על ועידת השלום שתכיר בהן כבתביעות של האומה היהודית כולה. בעקבות זאת עברה המשפחה להתגורר בפריז, ושם החלה לנדוי-דוכן את לימודיה. כשפעילותו הציונית של עו"ד דוכן עברה ללונדון, שהתה המשפחה במשך כמה חודשים גם שם.

בעקבות הפרעות הנוראות שנעשו ביהודי אוקראינה בשנים 1920-1919 הקדימה משפחת דוכן את תכניתה לעלות לארץ ישראל. בשנת 1920 הגיעה המשפחה לתל אביב, ולאחר חודשים אחדים התיישבה דרך קבע בירושלים, תחילה בשכונת זיכרון משה, שם למדה לנדוי-דוכן בבית ספר למל, ולאחר מכן בשכונת רחביה, בבניין הרביעי שנבנה בשכונה, ושם סיימה לנדוי-דוכן את לימודי התיכון שלה בגימנסיה העברית.

אביה, שהתמחה בדיני קרקעות, מונה לסגן מנהל מחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט. כשפרש ממשרה זו פתח משרד פרטי שהתמחה בנושאי קרקעות. הוא גם פרסם ספרים על דיני קרקעות בארץ ישראל ובמדינת ישראל, והם שימשו דורות רבים של סטודנטים.

נראה שעיסוקו של אביה בעריכת דין ובנושאי קרקעות השפיע על לנדוי-דוכן לפנות ללימודי משפטים. בגיל 17 נסעה לשנה אחת לז'נבה, שם למדה צרפתית ומשפטים, ואחר כך, בשנים 1935-1933, המשיכה את לימודי המשפטים באוניברסיטת לונדון. בתקופת לימודיה בלונדון הייתה לנדוי-דוכן פעילה במפגשי סטודנטים יהודים ציונים, ושם גם הכירה את בעלה לעתיד, משה לנדוי, בן למשפחה ציונית מהעיר דנציג, שלמד אף הוא משפטים בלונדון. השניים נישאו בירושלים בשנת 1937 ונולדו להם שלוש בנות (עדה שפיצר, שלומית לנדוי-ג'ונסון ותמר קליין-לנדוי).

בשנים 1939-1937 התמחתה לנדוי-דוכן במשרדו של אביה והרחיבה את השכלתה בתחום הקרקעות בארץ ישראל. לאחר שעמדה בהצלחה בבחינות עורכי הדין הזרים וקיבלה רישיון לעסוק בעריכת דין, הצטרפה כשותפה למשרדו.

בעקבות מינויו של בעלה משה לנדוי לשופט בבית משפט השלום בחיפה ב-1940, עברה המשפחה להתגורר בעיר זו. בשנות מגוריה בחיפה עבדה לנדוי-דוכן כעורכת דין בחברת "גב ים" והרצתה בפני קבוצות מעורבות של עובדים סוציאליים יהודים וערבים בענייני משפט.

לאחר מינויו של בעלה לשופט בבית המשפט העליון בירושלים ב-1952, שבה המשפחה להתגורר בירושלים, ולנדוי-דוכן החלה לעסוק בכתיבה משפטית. היא פרסמה ספר המשך לספרו של אביה, "דיני קרקעות במדינת ישראל" (1963); את הספר "החברות הציוניות לרכישת קרקעות בא"י 1914-1897", שיצא לאור בהוצאת הספרים של יד יצחק בן צבי בשנת 1979; וכן את הספר באנגלית Equitable Rights to Land and the Remedy of Specific Performance of the Contracts for Sale of Land (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי: 1968). כמו כן, פרסמה כמה מאמרים, בהם המאמר "The Gift Law" בשיתוף נ' רקובר (ILR 4:2 [1970] והמאמר "חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 ממבט ראשון" (הפרקליט, כו, א, פברואר 1970).

לצד כתיבתה המשפטית פעלה לנדוי-דוכן רבות בארגוני נשים. בראשית שנות החמישים הקימה בחיפה את הסניף הראשון בישראל של ארגון סורופטימיסט הבינלאומי, ואחר כך יזמה הקמת סניף נוסף בירושלים. היא הייתה גם חברה מן המניין בארגון נשים אקדמאיות ובליגת נשים ישראל (לנ"י). מלבד זאת, נטלה חלק בפעילויות ציבוריות והייתה חברה בחבר הנאמנים של בית הספר בצלאל לאמנות ועיצוב, בחבר הנאמנים של מכון סאלד למחקר שימושי-חברתי, ובחבר הנאמנים של האגודה למלחמה בסרטן.

לנדוי-דוכן הקימה קרן מלגות לתלמידי משפטים לזכר אביה, משה דוכן, ובין הזוכים בהן היו מי שעשו לאחר מכן קריירה מזהירה בתחום זה.

לנדוי-דוכן נפטרה בירושלים ב-22 בספטמבר 2004 ונקברה לצד הוריה בגבעת שאול.