נפך-מוזס חמדה

חמדה נפך-מוזס נולדה באיסטנבול שבתורכיה בשנת 1908, בת יחידה למרים ויצחק נפך. אביה, שהיה ד"ר למשפטים, שימש כיועץ משפטי לשגריר הרוסי שם. נפך-מוזס ואמה עלו ארצה במלחמת העולם הראשונה והתגוררו בירושלים, בעוד אביה הוגלה לאסיה הקטנה ובמשך חמש שנים נתמך כספית על ידי אמה. אמה, ד"ר מרים נפך, הייתה רופאת העיניים הראשונה בישראל וממייסדי מכון פאסטר בירושלים. כשהצטרף אליהן אביה בשנת 1918, החל לפעול להקמת בית משפט שלום שיתנהל בעברית, ובשנת 1923 מונה לשופט הראשון בבית משפט זה בתל אביב, וזאת לאחר שכבר ב-1920 היה לשופט שלום ביפו. נפך-מוזס הושפעה עמוקות מאביה, נהגה לבקר בבית המשפט והחליטה ללכת בעקבותיו לתחום המשפטים. השפעתה של אמה עליה הייתה אף היא רבה. לימים סיפרה נפך-מוזס שסבתה, אם אמה, הייתה "אשה עצמאית וחזקה, אמי הייתה כמוה, וגם אני השתדלתי. אני רואה עצמי דור שלישי לאישה משוחררת, עצמאית וחזקה". מעבר לעיסוקה של אמה בתחום הרפואה, היא הייתה ממייסדות התאחדות נשים לשיווי זכויות ועסקה רבות בענייני נשים. "בתוך האווירה הזו אני חייתי", תיארה נפך-מוזס, "אני ראיתי ושמעתי את כל המריבות של החברות של אמא עם הרב קוק והרבנים האחרים".
נפך-מוזס למדה במחזור י"ד בגימנסיה הרצליה, שם אף הכירה את מי שנישאה לו מאוחר יותר, ראובן מוזס, בנו של יהודה מוזס, המייסד והבעלים של "ידיעות אחרונות". עוד בתקופת הגימנסיה הייתה שקועה בנושאי נשים וציונות. עם תום לימודיה נסעה בגפה לז'נבה ושם למדה משפטים, ולאחר מכן עברה ללונדון לשנת השתלמות. מששבה ארצה בשנת 1932 ניגשה לבחינת עורכי הדין הזרים והשלימה אותה בשנת 1933. את התמחותה עשתה במשרדו של עו"ד משה (מרק) גורודיסקי בתל אביב בשנים 1935-1933, ועם סיומה הגישה את מועמדותה לקבלת רישיון עריכת דין ביוני 1935. היא הייתה עורכת הדין השלישית בארץ ישראל והראשונה שפעלה בתל אביב.
תוך כדי ההתמחות, בשנת 1934, נישאה לראובן, שסיים בינתיים את לימודי המשפטים בננסי שבצרפת. עם ראובן היא הקימה משרד לעריכת דין, לאחר שעבדה תקופה מסוימת עם עו"ד ישראל שוחט.
נפך-מוזס העידה על עצמה כ"מומחית הגדולה בארץ לענייני גיטין", ואכן עיקר עיסוקה היה בתחום דיני המעמד האישי, ובפרט ייצוג נשים שמצבן, כך סברה, היה קשה מנשוא. את גולת הכותרת המקצועית של פעילויותיה ראתה בהגנה על מעוכבות גט ונשים קשות יום, וחלק ניכר מעבודתה המשפטית נעשה "ללא כל תמורה עבור נשים חסרות ישע במובן הכלכלי". מלבד העבודה המשפטית השוטפת, עסקה נפך-מוזס בפעילות ציבורית ענפה לקידום מעמד האישה. היא הייתה המזכירה וחברת וועד בהתאחדות נשים לשיווי זכויות בארץ ישראל (אותו ארגון שאמה כאמור הייתה ממייסדותיו) ושימשה יו"ר הנשים האקדמאיות בתל אביב. עם קום המדינה הציעו חברות הוועד הפועל של ההתאחדות את נפך-מוזס כמועמדת לכהן כשופטת "בבית המשפט המחוזי, אשר תדון באופן מיוחד בענייני נשים ובפרט בענייני מזונות". חודש לאחר מכן מונתה נפך-מוזס על ידי פליכס רוזנבליט, שר המשפטים, לחברה בבית הדין למניעת הפקעת שערים וספסרות באזור תל אביב.

מלבד פעילות מאורגנת זו עסקה נפך-מוזס רבות בשתדלנות לתיקון עיוותים בחקיקה בתחום המעמד האישי, ולימים זקפה לזכותה את הוראת החוק המאפשרת כפיית חליצה על יבם סרבן. בנה, יצחק, העיד על עצמו כמי ששימש עבורה "שליח על אופניים" לכינוס ישיבות ואספות רבות בענייני נשים. פעילותה הציבורית אף הביאה אותה למחוזות הפוליטיקה הארצית, ובשנת 1956 הוצע לה לשמש חברת כנסת מטעם המפלגה הפרוגרסיבית. זו הייתה, לדבריה, הפעם היחידה בחייה שבה ויתרה על הזדמנות מעין זו לנוכח התנגדות בני משפחתה.

משנוסד שבועון "לאשה" בשנת 1946, מונתה נפך-מוזס כעורכת אחראית. מעל במה זו החלה לפרסם את המדור המשפטי-סיפורי "בסבך המשפט", שהוקדש לתיאור סיפורי חוק ומשפט שאותם הכירה מעבודתה המשפטית ובאמצעותם העבירה מסרים של חינוך נשים לעמידה על זכויות משפטיות ותביעה לשינויים חברתיים-משפטיים בעיקר בתחום דיני המשפחה. הסיפורים שהובאו בטור זה לוקטו לאחר מכן לספר בעל כותרת זהה שיצא לאור בהוצאת "לאשה" בשנת 1967. במסגרת הובלתה את שבועון "לאשה" ייסדה נפך-מוזס את תחרות מלכת היופי בישראל. את הביקורת שהועלתה נגד קיום תחרויות מעין אלה מצד ארגוני נשים דחתה נפך-מוזס במילים הפשוטות "אני מצפצפת על כולן".

נפך-מוזס ילדה שני בנים, יצחק ורוני. באחת הכתבות אודותיה נכתב שלא מיהרה ללדת מיד לאחר נישואיה, ו"כקרייריסטית מוצהרת, המתינה חמש שנים, ורק אז ילדה את בנה בכורה יצחק, ולאחר חמש שנים נוספות, את בנה רוני".