קראוזה נועה

נועה קראוזה נולדה בסג'רה (אילניה) ב-25 בינואר 1909, בת לאליהו וחיה קראוזה, האמצעית מבין שלושה ילדים. משפחת קראוזה הייתה מהמכובדות ביישוב: אליהו, אביה של קראוזה, היה אגרונום מומחה, מנהל חוות סג'רה מטעם יק"א, ממקימי ארגון השומר ומנהלו המיתולוגי של בית הספר החקלאי מקווה ישראל. בת ארבע הייתה קראוזה כשעברה המשפחה מסג'רה למקווה ישראל. חקלאות הייתה אז ערך עליון, ויעידו על כך דבריו של אליהו קראוזה שאמר: "לא אכפת לי אם איזה אחוז מתלמידי מקוה-ישראל יצא לתרבות רופאים גדולים, מהנדסים, פרופסורים, בנקירים או מנהיגים גדולים; לא לזה נתכוונו יוצרי מקוה-ישראל... מקוה-ישראל תתחשב אך ורק עם חקלאים וחקלאות" (איש האדמה, תרצ"ט). המשפחה נחשבה אריסטוקרטית: בביתם דיברו צרפתית, כמקובל בימים ההם בחוגי פקידות הברון וחברת כי"ח, והילדים חונכו ללימוד, להשכלה גבוהה ולעבודה קשה. הוריה של קראוזה היו תובעניים ודרשו רבות מילדיהם, הבנות והבן כאחד.

אמה של קראוזה, חיה, אחותו של יהושע חנקין, למדה רפואה, אך מעולם לא השלימה את לימודיה מכיוון שהתחתנה לקראת תום הלימודים. קראוזה ואחיה גדלו בבית שבו הרבו לשמוע את אמם טוענת שבאשמת בעלה לא מימשה את עצמה. תסכול זה הגביר כנראה את הלחץ המשפחתי כלפי הבנות שיהיו עצמאיות מבחינה כלכלית, ילמדו, ובעיקר שלעולם לא יהיו תלויות בגבר.

אחותה הבכורה של קראוזה, יהודית קראוזה-מרקה, למדה ארכיאולוגיה בפריז והייתה הארכיאולוגית העברייה הראשונה. לזכותה נזקפים ממצאים ארכיאולוגיים חשובים כמו חפירות העיר הקדומה עי. בפריז התאהב ביהודית אציל צרפתי, והוא אף התגייר כדי להינשא לה ערב מלחמת העולם הראשונה. יהודית חלתה בשחפת בגיל צעיר, ורופאיה הורו לה להפסיק לעבוד ולצאת לחופשת הבראה בשווייץ, אך השאיפה המשפחתית לעבוד קשה ולא להרפות דבקו גם בה. היא המשיכה לעבוד, ונפטרה זמן קצר לאחר מכן. בעלה מסר לקראוזה את תכשיטי המשפחה, והיא מצדה הבטיחה לו שכשתינשא ותלד תקרא לבתה יהודית ותמסור את התכשיטים לידיה.

אחיה הצעיר של קראוזה, עמיצור, יועד להמשיך את ערכי ההתיישבות והחקלאות של משפחתו. הוא נסע, כמו אחיותיו, ללמוד בפריז, וציפו ממנו שלכשישוב ארצה יעסוק בחקלאות. ואולם, זמן קצר לאחר מכן, שם עמיצור קץ לחייו מסיבה שאינה ידועה. כך נשארה קראוזה לבדה להמשיך את השושלת.

קראוזה למדה משפטים בפריז, שם שהתה עם אחותה, ולדבריה היו אלה השנים היפות בחייה. היא נהנתה מהיציאות ומהבילויים ולא התקשתה להשתלב, שכן דיברה צרפתית כילדה בביתה.

קראוזה סיימה את לימודיה בפריז בשנת 1932, ובשנת 1936 ניגשה למבחני הלשכה באנגליה. לאחר שובה ארצה, בשנת 1937, עברה את בחינת עורכי הדין הזרים והתמחתה במשרדו של עו"ד ישראל בר-שירה בתל אביב עד שנת 1938. עם סיום ההתמחות הגישה את מועמדותה לקבלת רישיון לעריכת דין.

לימים סיפרה בריאיון לספרו של גבריאל שטרסמן כי "מצב הנשים במקצוע לא היה כל-כך טוב, שכן בחור לא מבריק יכול היה להצליח במקום שבו אשה נדרשה להוכיח רמה גבוהה במיוחד". עוד הוסיפה שבתחילה לא קיבלוה כמתמחה מחמת היותה אישה. אך קראוזה, בהיותה חדורת שאפתנות ונחישות להצליח במקצוע שבו בחרה, נלחמה על מקומה ונעשתה עורכת דין מצליחה ומוערכת. אושרה הגדול היה טמון בגאווה רבה שחשו הוריה על בחירתה בתחום המשפטים ועל ההצלחה שזכתה לה. עם זאת, היא חשה שאינה ממצה את עצמה, ולבה משך אותה להתפתח גם לתחומים אחרים.

בשנת 1936 נישאה ליוסף שדמון. גם הוא, כמוה, למד משפטים, וגם הוא הרגיש שאינו ממצה את עצמו ואת כישוריו. לנועה ויוסף נולדו בת ובן, שנקראו יהודית ועמיצור על שם אחיה, אך נישואיהם של יוסף ונועה לא עלו יפה. שניהם היו עסוקים בניסיון לשרוד ולעבוד ולא היו פנויים זה לזה, ואף לא לילדיהם. לבסוף התגרשו, ונועה חזרה לשם משפחתה הקודם ועמדה על כך שגם ילדיה יישאו שם זה.

עד שמלאו לה 80 עבדה קראוזה כעורכת דין וכנוטריון, ובמשך כל השנים המשיכה לפתח את עצמה בתחומים נוספים מלבד עבודתה המשפטית: היא ציירה, אספה עתיקות, ובהיותה בת 50 אף החלה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה. היא השלימה את התואר הראשון, ובכך הגשימה עוד חלום.

קראוזה נפטרה ב-3 באוגוסט 1995 כשהיא בת 86.
שנה לאחר מכן נהרג בנה עמיצור.