שטרקמן-ורלינסקי מרים

מרים שטרקמן-ורלינסקי נולדה ברוסיה, ובהיותה בת 17 גורשה לסיביר בשל השתתפותה בפעילות ציונית. בשנות השלושים עלתה ארצה, ובדרכונה צוין שאם תשוב תיאסר לשארית חייה.

בארץ למדה שטרקמן-ורלינסקי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וסיימה את לימודיה באפריל 1937, אז גם נישאה. לדברי אביטל ורלינסקי, בתה היחידה, לימודי המשפטים משכו אותה מכיוון שהייתה רודפת צדק וכל חייה חיפשה חוק וסדר. את התמחותה עשתה במשרד עו"ד נחום חת את דב טובבין בחיפה בשנים 1937-1935, ולאחר ההתמחות עבדה במשרדו של עו"ד מרגולין.

אביטל ורלינסקי מספרת שביתם היה שונה מבתים אחרים שהכירה, שכן אביה מילא גם את תפקידי האם. בסביבתם העריכו וכיבדו את מקצועה היוקרתי של שטרקמן-ורלינסקי ולא ביקרו אותה, ככל הנראה מאחר שחוג מכריהם היה מורכב מבני אותה עלייה, ונשים בתקופה זו כבר תפסו עמדות מפתח. אביטל מוסיפה שאמה הייתה פמיניסטית מובהקת וראתה את ייעודה בהגנה על נשים. היא אף הייתה אחת הנשים הראשונות שטענו בבתי הדין הרבניים, ובשנת 1949 הייתה מעורבת בהגשת הצעת חוק לתיקון חוק האישות במסגרת הכנסת הראשונה.
בשנת 1949 מונתה שטרקמן-ורלינסקי לשופטת שלום בחיפה, ובשנת 1953 מונתה לשופטת שלום ראשית. בתפקיד זה כיהנה עד לפרישתה בשנות השבעים.

אביטל ורלינסקי זוכרת שאמה "לקחה את העבודה באופן אישי, ולא פעם הביאה את העבודה הביתה", אף שמעולם לא דיברה על הדברים עם בני ביתה. למשל, במהלך המשפט על אירועי ואדי סאליב התגוררו עצורים מנהליים בביתה; במקרה אחר נסעה עד לאחראית האימוץ בירושלים כדי להציל את חיי הנישואין של סמל משטרה ידוע שנישואיו עמדו להתפרק בשל אימוץ שלא הצליח; במקרה שלישי פנתה שטרקמן-ורלינסקי לראש עיריית חיפה דאז, אבא חושי, חבר קרוב וידיד המשפחה, כדי לסייע בפתרון של סכסוך שכנים, ואלה רק דוגמאות. "כשאמא החליטה לעזור", מסכמת אביטל ורלינסקי, "השמים היו הגבול".