שמיר מינה

מינה שמיר נולדה בפוקרוי שבליטא בשנת 1915, בת זקונים ליוסף בנימין קלבנסקי וקלרה לבית פוקס. ימים אחדים לאחר שנולדה גורשו יהודי מערב ליטא מביתם, ומשפחת קלבנסקי מצאה מקום מפלט בדרום-מזרח אוקראינה. ארבע שנים לאחר מכן, עם סיום מלחמת העולם הראשונה, חזרה המשפחה לליטא וקבעה את משכנה בשאוולי.

בשנת 1925 עלתה שמיר ארצה עם הוריה ועם אחת משלוש אחיותיה. היא התערתה במהירות ובקלות בחברה הישראלית, סיימה את לימודי התיכון בבית הספר התיכוני למסחר בתל אביב בשנת 1931, ועם תום לימודיה הצטרפה לשורות ההגנה, שם הכירה את בעלה לעתיד, שלמה רבינוביץ (לימים אלוף שלמה שמיר).

בשנת 1933 עברה את בחינות הבגרות מטעם ממשלת פלשתינה-א"י, ובאוקטובר של אותה השנה החלה את לימודיה בבית הספר למשפט בירושלים. את התמחותה עשתה במשרדו של עו"ד משה גרשמן בתל אביב בשנים 1938-1935, ועם סיום הלימודים וההתמחות הפליגה לדרום אפריקה לבקר את שלוש אחיותיה שהיגרו לשם בסוף שנות העשרים. את הנסיעה ניצלה גם לשיפור שליטתה באנגלית ולהכרת תרבויות אחרות.

כשחזרה ממסעה בתחילת 1939 הגישה שמיר את מועמדותה לקבלת רישיון עריכת דין. יש לציין שאת הרישיון ניתן היה לקבל רק משמלאו למועמד 25 שנה, ומאחר שסיימה את התמחותה כשהייתה בת 23, נאלצה להמתין שנתיים תמימות עד שקיבלה את הרישיון לבסוף בינואר 1940. עוד לפני שקיבלה את תעודת ההסמכה התקבלה לעבודה במשרדו של עו"ד יעקב הניגמן בתל אביב.

שמיר הייתה תמיד תאבת דעת וסקרנית. במסגרת התעניינותה הנרחבת נרשמה בשנת 1941 ללימודים במכון להשכלה ציונית בכתב, פנתה לספריית פועלים בבקשה לתרגם עבורם ספרים, ואף בדקה את האפשרות להירשם ללימודי עבודה סוציאלית בירושלים.
היא האמינה שבכל אדם טמון כוח ייחודי שעליו למוצאו ולהגשימו. בראשית דרכה התרשמה והצרה על כך שרוב עורכי הדין מעמידים את הכסף בראש מעייניהם. במהלך עבודתה כעורכת דין תיארה אותה בעלת טור בעיתון "המשמר" שנוכחה באחת מהופעותיה בבית המשפט כ"מדברת בנחת, בדיקציה של קריינית הרדיו. ההגיון הקר דיבר מתוך גרונה... משום כך ניצחונה מונח בקופסה".

במאי 1944 נישאה לשלמה רבינוביץ, שאותו הכירה כאמור עוד מימי חברותה בהגנה. שלמה, ששירת באותה העת במסגרת הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי במחנה אל-אבייר מדרום לבנג'זי (לוב), קיבל לצורך הנישואין חופשה בת שבועיים שמתוכה בילה עשרה ימים בנסיעות. לנוכח חוסר האפשרות לקבוע לוח זמנים אמין באותם ימים של מלחמה, ביקשה שמיר חופשה של חודש ימים. לאכזבתה אישר לה עו"ד הניגמן חופשה של 15 יום בלבד. במהלך החופשה קיבלה הודעה שיומיים לאחר גמר החופשה שאושרה לה עליה לייצג את אחד מלקוחותיה בבית המשפט העליון. לאחר שנכשלה במאמציה לדחות את הדיון, הודיעה למשרד שלא תוכל להופיע בתאריך הנקוב. עו"ד הניגמן הגיב בחומרה והודיע לה טלפונית שאם לא תגיע לבית המשפט במועד שנקבע, תישא באחריות לתוצאות. שמיר התפטרה בו במקום. חודשים אחדים לאחר התפטרותה מונתה לעורכת הרשמית של "מערכות", ביטאון בענייני צבא וביטחון. מכיוון שלביטאון לא היה רישיון מטעם הממשל הבריטי, היה צורך להסתיר את קביעותו ואת זהות האנשים הקשורים בהוצאתו. לפיכך יצא כתב העת לאור בכל פעם תחת שם אחר, כששמות הכותבים בדויים. תפקידו של העורך הרשמי היה לייצג את הביטאון בפני השלטונות במקרה הצורך.
באוקטובר 1946, זמן מה לאחר שחרורו של בעלה מהצבא הבריטי, נסעה עמו ועם בתה יעל, שנולדה כשנה וחצי קודם לכן, לארצות הברית, לשם נשלח בעלה על ידי דוד בן גוריון לעמוד בראש משלחת ההגנה תחת כיסוי של עובד הסוכנות היהודית בניו יורק. במהלך שהותה של המשפחה בניו יורק עסקה שמיר, מלבד הטיפול במשפחתה ומעורבותה בענייני המשלחת, גם בכתיבת מאמרים בנושאים שקשורים בציונות ובהגירה. בינואר 1948, ערב מלחמת השחרור, נקרא בעלה לחזור ארצה. שמיר ויעל חזרו חודש אחריו.

כחודש לאחר הכרזת המדינה כינס דוד בן גוריון את צמרת הקצונה של צה"ל וביקש מחבריה לעברת את שמות משפחתם. שלמה, מינה ויעל רבינוביץ הפכו למשפחת שמיר, שם שנבנה מצירוף האותיות הראשונות של שמות בני המשפחה והאות רי"ש של רבינוביץ. חודשיים לאחר ששבה ארצה התגייסה שמיר לצה"ל. כרס"ן הופקדה על ניהולה של המחלקה לעזרה משפטית לחייל, אחת המחלקות שהוקמו על פי חוק השיפוט הצבאי החדש במסגרת השירות המשפטי. תפקידה של המחלקה היה לעזור לחיילים בבעיות בעלות היבט משפטי. לקראת סוף 1949 ביקשה להשתחרר מצה"ל, ועם שחרורה קיבלה מכתב הערכה מהרמטכ"ל דאז, רב אלוף יעקב דורי.

באזרחות הצטרפה שמיר למשרדו של עו"ד בן-ציון ברקאי, שם עבדה עד מאי 1950, מועד מינויה לשופטת שלום בתל אביב וסביבתה. בשנה הראשונה לכהונתה כשופטת נתמנתה כחברה בוועדה שבדקה את מעמד השופטים.

בתקופה זו הייתה השופטת היחידה בין שופטי תל אביב, ואחת משלוש השופטות הראשונות של מדינת ישראל (שתי השופטות האחרות, אוגניה וינוגרדוב ומרים שטרקמן כיהנו בחיפה). השופטת חנה אבנור, שהכירה אותה מראשית דרכה, מתארת שהיו מגיעות לעבודה אף אם היו הילדים חולים, וכל זאת רק כדי שלא יגידו שהן נעדרות בגלל היותן נשים ואמהות. הן רצו להוכיח שהן שוות לגברים.

בשנת 1957 נבחרה על ידי העיתון "ידיעות אחרונות" למשפטנית השנה על כך שלמרות לחציו של הממסד זיכתה את קצין המשטרה זאב שטיינברג. המשפט זכה לסיקור נרחב.

נוסף לפעילותה כשופטת שימשה שמיר כראש הוועדה לבעיית הנערות הסוטות, הייתה מעורבת בקידום הצעת חוק לתיקון דיני העונשין (עברות זנות) 1962 ופעלה לקידום הקמתו של הוסטל לנערות סוטות. עסקה בפעילות ציבורית ענפה לקידום נשים, הייתה אחת החברות הראשונות במועדון הסורופטימיסט התל אביבי, ואף נבחרה ליו"ר המועדון בשנת 1962. בשנת 1959 קיים ארגון ויצ"ו משפט ציבורי על מעמד האישה בארץ, ושמיר הוזמנה לתפקד כאב"ד בדיון. האישה במדינה הואשמה בארבעה סעיפים: אדישות פוליטית, חוסר דאגה לייצוג במוסדות מדינה ורשויותיה, חוסר מאבק להטבת זכויותיה המשפטיות ואדישות כלכלית.

בשנת 1963 מונתה לשופטת מחוזית בבאר שבע. המעבר לבירת הדרום היקשה על חיי המשפחה, אך למרות הקשיים התערתה בעיר הדרומית ומלבד פעילותה כשופטת מחוזית נרתמה למאמץ ההקמה, הפיתוח והקידום של המכון להשכלה גבוהה בנגב, שהיה לימים לאוניברסיטת בן גוריון. היא אף מונתה ליו"ר אגודת ידידי מוזיאון הנגב בבאר שבע. בתקופת שירותה בבאר שבע זכתה להערכה רבה במגזר הבדואי שלא נתקל עד אז באישה על כס המשפט.

בשנת 1968 עברה לכהן כשופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בינואר 1974 פנתה להנהלת בתי המשפט בבקשה לאשר לה חופשה ללא תשלום לצורך לימודים, אך זו נדחתה. בספטמבר של אותה השנה פנתה שוב באותה בקשה, אולם זו נדחתה בשנית. בנובמבר הודיעה לשר המשפטים על כוונתה לפרוש בסוף השנה עם הגיעה לגיל שישים. שמיר נפגעה מסירובו של שר המשפטים לאפשר לה ללמוד. מתברר שעוד בשנת 1958 ביקשה לאשר לה כמה שעות חופשיות בשבוע כדי ללמוד ונענתה שעל שופט שמעוניין ללמוד לקחת חופשה ללא תשלום למטרה זו.

בתחילת 1977 מונתה ליו"ר ועדת שיפוט להענקת פרס מטעם נעמ"ת לאזרח ישראל על עבודת מחקר, מפעל חיים או הישג חשוב בנושא "קידום מעמד האישה בישראל". הזוכה בפרס הייתה סא"ל (מיל.) מינה בן-צבי, שהייתה בין השאר קצינת הח"ן הראשונה של צה"ל ומייסדת מכון כרמל.

למרות פרישתה לא נותקו קשריה עם עולם המשפט. בשנים 1981-1978 פעלה כיו"ר של שלוש ועדות ערר - לשחרור אסירים, מס שבח מקרקעין ובנושא פיצויים לנכים - וכן כיהנה כבוררת. גם אחרי סיום תפקידים אלה המשיכה לעקוב אחרי הנעשה בהיכלי המשפט, ומדי פעם הביעה דעתה מעל דפי העיתונות.

שמיר נפטרה בשנת 1996.