הנתבעת קנתה מטפחת אצל התובע, חזרה בה ודרשה דמי קדימה בחזרה. כאשר סרב להחזיר את דמי הקדימה, חטפה הנתבעת 2 חתיכות אריג וסרבה להחזירן עד שישלם לה דמי הקדימה. היא לא רצתה להגיד היכן היא גרה לכן התובע פנה למשרד חקירה. כשקיבל מידע אודות כתובתה, הלך לשם לדרוש הסחורה. הנתבעת שפכה עליו מים צוננים וגרשה אותו. התובע מבקש לחייב את הנתבעת לשלם עבור הסחורה, עבור הוצאות החקירה והוצאות משפט. בנוסף, מבקש להטיל עליה קנס על מעשי אלמות.
הנתבעת טענה כי קנתה מטפחת אצל התובע וכשבדקה אותה, ראתה שהיא מנוקבת. החזירה אותה לתובע והוא רצה להחזיר את דמי הקדימה בסחורה ולא בכסף. הציע לה התובע לקנות אריג לחליפה לבעלה, היא לקחה אריג כדרך צחוק והיא התלוצצה גם כשביקש להחזיר האריג. אז לטענתה, החל התובע לחרף ולגדף אותה. כשבא אליה הביתה הוא שוב חרף וגדף אותה והנתבעת רחצה כלים וזרקה עליו קצת מים. טוענת שגם היא הגישה תביעה על עלבון.
השופטים מצאו כי היות והנתבעת הודתה בחובתה להחזיר את הסחורה, עליה לשלם תמורתה לפי הערכת התובע. הנתבעת עשתה דין לעצמה כשלקחה את האריג וסרבה להחזירו, וגם העליבה את התובע על ידי זריקת המים ועל כן עליה לשלם קנס לקקל. לכן, על הנתבעת לשאת בהוצאות החקירה והוצאות המשפט.
התובע מחוייב להחזיר לנתבעת את דמי הקדימה. הנתבעת חייבת לשלם לתובע 362 גרוש מצרי.

תוצאת ההליך:

​