התובע קבל כי בישיבת הועדה המפשרת שליד העיריה, בשעת ברור סכסוך בין הצדדים, אמר הנתבע כי התובע מכר את ביתו, שכר לפי חוזה המכירה מאת הקונה את הבית לשנה והשכירו שוב לאחרים. התובע שאל אותו אם הוא אחראי לדבריו והנתבע ענה כי שמע הדברים מפי ברונטיין ושוב אמר כי שכר הבית כולו ב - 15 לירה לחודש והשכיר דירה אחת ממנו ב - 16 לירה לחודש כך עשה רווחים לעצמו. התובע אמר כי שוב הוא שאלו האם הוא אחראי לדברין והנתבע ענה בחיוב. הדברים לא נרשמו בפרוטוקול הישיבה מפאת קוצר הזמן לכן התובע אומר כי הוא יכול להזמין את השופטים בתור עדים. עוד מוסיף התובע כי הנתבע הפיץ את ההאשמות הללו בכל הארץ, עד ירושלים הגיעו הדברים ורבים ממכריו נמנעו מלומר לו שלום. הדברים חללו את כבוד התובע בתור עסקן ציבורי מהמפלגות השמאליות.
העדים כולם סיפרו את מה ששמעו ואכן הדברים תאמו את דברי התובע. עוד אמרו רובם כי ראו את החוזה והניירת של התובע והבינו כי הנתבע הוציא דיבתו.
הנתבע אמר כי לא אמר שמכירת הבית קדמה להשכרתו או ששכר את הדירה, אלא אמר רק שהתובע מרויח בדירה ואחרי שראה את החוזים חדל מלספר הדברים. הוא עדיין חושב שעשה התובע מעשה בלתי יפה כשהשכיר דירת 4 חדשים ב - 16 לירות.
התובע עונה כי זו דירת 5 חדשים בת 120 מטר מרובע ואילו רצה הנתבע לשכרה, היה מוריד את המחיר.
מסקנות השופטים:
א. הנתבע היה אחד הגורמים להפצת הדיבה כאילו התובע השתמש במכירת הבית ושכירת הדירות והשכרתן לשם קבלת רווחים בלתי הגונים.
ב. הוברר על ידי העדויות והודאת הנתבע בעצמו כי לדיבה זו אין כל יסוד במציאות.
ג. הנתבע קיבץ הידיעות ממקורות אחרים שיכול היה לחשוב אותם כנכונים.
ד. הנתבע ידע שבדבריו אלה הוא מחלל כבוד עסקן ציבורי וגורם לו הפסד מוסרי רב, לפיכך היה עליו לנהוג זהירות יתרה ובדיקה מעולה קודם שיבוא להפיץ לעז על חברו.
ה. לשם הגנת כבודו של התובע המחולל ולשם נזיפה בנתבע - מפיץ הדיבה, מספיקה במקרה זה האפשרות שנתנה לתובע לפרסם את פסק הדין הנוכחי בעיתונות.
ו. על הנתבע חלות הוצאות משפט בך 27 גרוש מצרי וכן עליו לשאת בהוצאות פרסום חלק המסקנות של פסק דין זה בעיתון אחד.

תוצאת ההליך:

​