התובע קבל כי הנתבעת הפיצה דיבה ולעז נגדו כשכתבה שני מכתבים בעיתונות, ב"דאר היום" ו"בדבר", בהם היא מאשימה אותו בהשגת גבול הקרן הקימת אודות קרקע בגינה היה קשר קניה בין הנאשמת והערבים, בעלי הקרקע. התובע מזמין את הנאשמת לדין בהקדם ומבקש להענישה על הפצת דיבה ולעז בכוונה להזיק לשמו הטוב ולמעמדו בציבור.
בתיק מופיעים מכתביה של רחל ינאית אודות בריאותה שלא מאפשרת לה להתייצב למשפט וגם מכתב מרופאה המאשר זאת.
רחל ינאית, הנאשמת בקובלנה של עורך הדין רודולף, הגישה תלונה לועדת עורכי הדין בירושלים שהקימה ועדת חקירה בנושא זה.
רחל ינאית עמדה על דבריה כי רודולף משקר באומרו כי לא ידע שקיים חוזה קניה על הקרקע בין קקל ובינה לבין הערבים, בעלי הקרקע. הקרקע אמורה היתה לשמש לחוות לימוד.
רחל ינאית מסבירה כי היא בטוחה שרודולף ידע על פיצויים שאמורים היו הערבים לשלם במקרה של הפרת חוזה והוא ראה זאת בחוזה שלהם כשווה ערך משא ומתן עימם. היא מספרת שעורך דין אחר סיפר לה שראה את החוזה שלה אצל הערבים ולכן הסתלק מהסיפור, כך גם סביר שרודולף ראה את החוזה ועשה במידע שימוש. לטענתה הערבים הראו לרודולף את החוזה כי פחדו מהפיצויים ורודולף שילם להם הרבה יותר כסף לכן לא פחדו מהפיצויים. יש לה עד שיעיד כי הערבים אמרו שעורך דין יהודי נותן להם מחיר גבוה בהרבה והוא יעזור להם שלא ישלמו הפיצויים.
עורך הדין, בא כוחו של התובע במשפט השלום העברי, כותב לועדת החקירה כי הגברת בן צבי לא הופיעה למשפט השלום העברי כשמרשו תבע אותה על הוצאת דיבה ולעז למרות שהוזמנה פעמיים.
הועדה מצאה כי היתה רשלנות מחפירה מצד המטפלים במשא ומתן בדבר העברת הקרקע על שם קקל או הגברת ינאית בזה שלא עקבו אחרי הפעולות בתיק הטאבו לא עיינו בדוקומנטים ולא התעניינו את יום ההעברה.
הועד דן בעיון רב בדוח ומצא לנכון שלא לפרסמו, אלא רק תמצית ממנו משום שהוא מכיל גם פסקה שיש בה משום פגיעה בקקל.
החותמים על ממצאי ועדת החקירה הם:
י. איזנברג
א.ד. גויטין.
ה. מינקוביץ.
דר ש.ז. חשין - מזכיר.

תוצאת ההליך:

​