מדובר בתיק קסציה. התובע דרש ברור המשפט אשר במדרגה הראשונה הושב ריקם, בדבר עלבון.
התובע מנמק את דרישתו לפי הלכות קסציה מטעמים אלה:
א. לפי התקנות עניני עלבון בדפוס הם בסמכות בית משפט מחוזי ולא עירוני לפיכך יש למשפט השלום העליון לדון שוב בתור מדרגת ערעור.
ב. אם לא יסכים משפט השלום העליון להנחה א', הוא מבקש לפתור את פסק הדין מפני נימוקים אלה: לא נכון הדבר כי עלבון זה כבר בא לפני המשפט הממשלתי והוא כבר עיין בו.
פסק הדין מזכיר את העלבון הזה רק בתור נימוק להקלת עונשו של התובע אך אינו דן על דבר עונש על העלבון גופא. יש לתובע הכרח חיוני להוכיח בגלוי שלא השתמש מעולם בחיבורו או בעזרתו של בר-דרומא והוא מבקש מבית משפט השלום העליון את אי המוסריות שבדבר שבעל דינו משתמט מאחריות בעד דבריו.
משפט השלום העליון, אחרי שעיין בבקשה זו, בתשובת בר-דרומא, בפסקי הדין של המשפט הממשלתי ובכל חומר המשפט, בא לידי מסקנות:
א. מכיון שהתובע לא מחה בזמנו נגד ברור תביעה זו בבית משפט מדרגה א' הרי זה כאילו הסכים להיפשט במדרגה ראשונה ולא יכול עכשיו לבוא בטענה שהברור הרי הוא כלא היה.
ב. מכיון שלני השופט הממשלתי היתה תביעת עלבון זו ומכיון שהביא בחשבון עלבון זה בתור נימוק המקל עונשו של הצד שכנגד שעלב מצידו את התובע, אין לחשוב תביעת עלבון זו כדבר חדש ואין אפוא לבית המשפט לדון בשאלה שוב.
ג. אין התובע יכול לדרוש עונשו של הנתבע על עלבון אחרי שהשופט הממשלתי ראה לפניו שני עלבונות הדדיים. מצא בכל זאת כי הנתבע ראוי לעונש ורק הקל על עונשו.
ד. אחרי ששאלת העונש נפתרה, אין בית המשפט יכול לעין בדבר רק כדי להוכיח עובדות אלו או אחרות.
לפני זה מצא בית המשפט העליון כי אין כל נימוקים לפי התקנות להסתיר הדין הנדון.
הוחלט להשיב ריקם את בקשת הקסציה של אברהם בראויר.

תוצאת ההליך:

​