התובעת קבלה כי הנתבע ואישתו שכרו אצלה חדר בצפת למשך 13 יום לכל היותר בסכום של 150 גרוש מצרי לזמן שבתם בצפת. לאחר 7 ימים הודיע הנתבע כי הוא נוסע וחפץ לשלם 90 גרוש מצרי לפי חשבון הימים שהיו שם. בבוקר כשהחל להוציא חפציו מחדרו עכבה התובעת את הסבל והנתבע השתמש נגדה במעשי אלמות ובגידופים.
לטענת התובעת שכירות החדר היתה לפי הסך הכולל שהוסכם ולא לפי חשבון הימים ולכן עכבה את החפצים עד שישלם לה כל הסכום לפי ההסכם שהיה ביניהם והוא השתמש במעשי אלמות וחירופים נגדה, נגד המשרתת הזקנה שלה והיא דורשת להענישו כראוי לטובת קרן הגאולה.
הנתבע טען כי נתן לה לירה בעד אחד הימים והיא נתנה לו עודף חמישה גרוש מצרי והבטיחה לתת לו את חמשת הגרושים הנותרים ובכך הודתה שלא הגיע לה יותר מ - 90 גרוש מצרי ולא היתה לה רשות לעכב החפצים. הוא הכחיש בכל תוקף את המכות ואמר כי התובעת יחד עם מר בן-אהרן והמשרתת תקפו אותו ובעת שרצה להשתמט מהם נעשתה שריטה קטנה בידה של התובעת אבל גם ידו נשרטה. הוחלט על ידי השופטים כי הנתבע אשם בכך שגרם מכאובים לתובעת אך בהתחשב במצב רוחו הנרגז בגלל עיכוב חפציו על ידי התובעת ועוזרתה, החליטו השופטים לקנוס אותו רק בסך 150 גרוש מצרי לטובת קרן הגאולה ולהטיל עליו מס משפט בסך 21 גרוש מצרי. המערער הסביר כי הוא מגיש ערעור על פסק הדין מהמדרגה הראשונה כי:
א. הוא מכחיש בכל תוקף שפגע בכבוד הגברת רוזנפרב והיא העליבה אותו.
ב. הוא לא עשה שימוש במעשי אלמות.
ג. פסק הדין הוצא במדרגה הראשונה מבלי שמיעת העדים וגביית עדויות במקום שיש עדים.
לאחר שמיעת וקריאת העדויות הרבות ושמיעת הצדדים הוחלט כי פסק הדין של משפט השלום העברי בירושלים בטל ותביעת התובעת לענוש את הנתבע בעד מעשי אלמות ופגיעה בכבוד - נדחית. התובעת תשלם מס משפט בסכום של 25 גרוש מצרי.
היות והוברר לשופטים כי ביום שלפני ההתנגשות, הסכימה התובעת לקבל 90 גרוש מצרי בעד שהות הנתבע ואישתו במלונה בצפת. לא היתה לה רשות לבוא בדרישות חדשות ולעכב את חפציו של הנתבע. גם לולא התפשרה בנוגע למחיר, לא היתה רשאית להשתמש בכוח והיה עליה לפנות לאינסטנציה חוקית (בית המשפט, משטרה).
בנוסף, לא הוברר שהנתבע היכה את התובעת או העליב אותה גם אחרי שנגבו עדויות עדי התובעת. בעדותו של בן אהרון לא ניתן להתחשב כי הוא עצמו השתתף בקטטה ואין הוכחה שהשריטה ביד התובעת נגרמה על ידי הנתבע.

תוצאת ההליך:

​