התובע הואשם על ידי הנתבעים במהלך ישיבת האגודה שעסקה ברכישת מקרקעין בגבעת רמבם כי העסקה אינה טובה ואינה בטוחה, כי הוא דואג למוכר הערבי ומזייף וכו. במיוחד הדגיש התובע את העובדה שהדברים נאמרו בפני הרוכשים, שהם אנשים קשי יום שחסכו את מיטב כספם לרכישה. בית המשפט בחן את כל הביטויים וקבע האם מהווים דיבה או לא.
בית המשפט אינו מברר כלל דברים שאינם בני עונשים מבחינה פלילית ומפני שהם מסורים לשקול דעתו, טעמו והערכתו הפנימית של כל אחד. כפי הנראה בכך מבחין ביהמש בין דעה לעובדה. בנוגע לביטויים אחדים מוצא ביהמש כי לא הוכחה אמירתם. לגבי ביטויים אחרים, מוצא ביהמש שנאמרו וכוונו לפגוע בתובע. למשל שהחוזה ערך במזיד באופן כזה שתנאיו מבטיחים את המוכר יותר מאשר את האגודה. דברים שנאמרו ונמצא בחוזה כי אינם נכונים אף הם נקבעו כדיבה. חלק מהנתבעים נמצאו זכאים, אחרים נמצא שפגעו בכבודו במובן של הפסד מוסרי ואולי חומרי.

תוצאת ההליך:

​