כאשר ברקע הרפורמה/הפיכה/מהפיכה משפטית, קשה להתעלם מהעובדה שמערכת המשפט – כמערכת וכפרטים, חסרת קול. אכן, קולה של נשיאת בית המשפט העליון נשמע. כך גם של שופטים בדימוס. נדמה גם כי עיקר הדיון מתמקד בבית המשפט העליון, שלא לומר בבג"צ – ובסמכויותיו. מערכת בתי המשפט שמרה – מאז ומתמיד, על שתיקה ועל ריחוק מהזירה התקשורתית. בתי המשפט והשופטים, נמנעים מחשיפה תקשורתית, ממתן הסברים או הסברה. השופטים מנועים מלהתראיין. אחד הטיעונים המרכזיים להצדקת הסגירות הזו של מערכת השיפוט והשופטים למול הציבור, הוא הרצון לשדר לציבור מסר שלפיו פעולת השיפוט אינה פעולה פרטית-אישית של השופט, אלא היא פעולה מערכתית שנעשית בצורה אובייקטיבית וחסרת פניות, בכדי להגביר את אמון הציבור בפסיקה. לכאורה, יש בסגירות גם כדי לשמר את המכובדות של בית המשפט כמוסד עצמאי, בלתי תלוי, הדן ללא משוא פנים, בלא זיהוי פרסונלי, פוליטי או אחר, ללא הבעת דעה אישית –כמוסד אשר שופט לפי הדין. אבל אפשר והניסיון לשמור על מכובדות ולהגביר את אמון הציבור במערכת באמצעות סגירות עלול להוביל דווקא לירידה באמון במערכת המשפט. ניתן להדגים את הטיעון הזה דרך מקרה המבחן של העומס השיפוטי המוטל על שופטים.
העומס בבתי-המשפט אינו תופעה חדשה. הוא מוכר משחר ימי המדינה (ועוד קודם לכן, בתקופת המנדט). אך הוא לא בא כמעט לידי ביטוי תקשורתי. במחקר שערכתי לפני מספר שנים (עם ד"ר בועז שנור), מצאנו, כי לפחות עד לשנות התשעים תופעה מתמשכת זו, הגם שהעסיקה מאוד את מערכת המשפט, לא באה לידי ביטוי בשיח שמחוץ לביהמ"ש (קרי, לתקשורת). כפי הנראה, גם מתוך מטרה לשמור על נראות-מכובדת של המערכת. למשל, בשנת 2009 סירבה הנהלת ביהמ"ש לספק לעיתונות נתונים פרסונליים אודות מספר התיקים שבהם מטפל כל שופט בטיעון שפרסום הנתונים הפרסונליים יגרום לפגיעה באמון בשופטים ובכבודם. אולם, החלטה זו של הנהלת בתי המשפט (שבראשה עומד שופט מחוזי) לא קיבלה גיבוי מבתי המשפט עצמם. משהגיש העיתון עתירה כנגד סירובה של הנהלת בתי המשפט, קיבלו השופטים – הן בבית המשפט המחוזי, הן בבית המשפט העליון – את העתירה, תוך שהם מציינים כי הסתרת הנתונים לא תתרום לאמון הציבור במערכת אלא דווקא תפגע בו. פסיקה זו לא צמחה בריק, אלא משקפת תהליך שבו השופטים עצמם החלו להתבטא יותר ויותר ביחס לעומס השיפוטי. ממצאי המחקר שערכנו בהקשר זה מלמדים כי השופטים החלו לעסוק יותר ויותר בעומס השיפוטי בפסיקה שלהם עצמם. כלומר, בעוד השופטים אינם יכולים להתבטא בפומבי באשר ללחץ בו הם נתונים – הם יכולים לעשות כן במסגרת פסקי הדין שלהם.
בעוד שבעבר הניסיון לשמור על מכובדות באמצעות סגירות, עשוי היה להצליח, השינויים בדרך שבה התקשורת מתנהלת ובחברה בכלל, עלולים להביא לכך שניסיון לשמור על סגירות דווקא יפגע באמון הציבור. בעידן הנוכחי לא ניתן ולא רצוי לנסות ולשמור על מראית עין של שלמות נקייה מבעיות במערכת המשפט, וראוי כי המערכת השיפוטית תתנהג בשקיפות, תציג כלפי חוץ את הבעיות שאיתן היא מתמודדת, ותאפשר גישה למידע אודות מערכת המשפט, ובכלל זה של תופעות דוגמת עומס שיפוטי. לחשיפה יש גם יתרונות נוספים. תופעות אשר נשארות חבויות מן העין אינן יכולות להשפיע על תודעת הציבור. לפיכך, כאשר דבר העומס השיפוטי המוטל על השופטים והמצוקה בה נמצאים השופטים כתוצאה מכך, אינם זוכים לפרסום מחוץ למערכת המשפט, הציבור אינו מודע לתופעות אלה אלא רק לתוצאה השלילית שלהם: עיכובים בדיונים שיפוטיים ובמתן פסקי דין. במצב כזה, הציבור לא רק שאינו חש אהדה לשופטים – הוא עשוי לאבד את אמונו בהם ובמערכת המשפט כולה. באמצעות החשיפה (התקשורתית) לציבור השופטים יכולים להסביר פסיקות שנראות תמוהות בעיני הציבור, שאינו מכיר או מבין את המטרייה המשפטית; הם יכולים גם לזכות בהעצמה פרופסיונלית, אם יספרו על דרך עבודתם ועל העומס הרב המוטל עליהם. כך יזכו להזדהות מצד הציבור, ויפיסו את דעתו בכל הקשור לעיכובים הרבים בהליך המשפטי. ויש גם יתרון נוסף לפתיחות, ולו מסוימת, של מערכת השיפוט – הפתיחות מאפשרת לשופטים "ונטילציה".
מסקנת המחקר היא, שמערכת שיפוטית אשר מנסה להתמודד עם חיצי הביקורת בכל הקשור להתמשכות ההליכים השיפוטיים, טוב תעשה אם תציג לציבור את העומס השיפוטי שאותו חווים השופטים כפי שעשתה מערכת המשפט. מהלך כזה יאפשר לציבור השופטים התמודדות טובה יותר עם העומס, וייצור אצל הציבור אמון מחודש במערכת המשפט. המסקנה הרחבה יותר, היא שמערכת המשפט צריכה להכיר במציאות המאה ה-21 ולהימנע מהסגירות שאפיינה אותה משך עשורים רבים, לטובת פתיחות ושקיפות – אשר אך יוסיפו למעמדה ולכבודה. אבל לא די בכך. אם המחוקק מבקש לערוך רפורמות בבתי המשפט, ובאמת להיטיב עם האזרחים, עליו לכוון לבסיס הפירמידה ולא לראשה. קרי, לתקצב את המערכת המשוועת לכוח אדם ולתוספת תקנים שיפוטיים, אשר יקלו על העומס השיפוטי ועל באי בית המשפט.
להרחבה ראו אצל:
Eyal Katvan and Boaz Shnoor, “A Perfect Façade?”: Transparency, Honor and Judicial Scarce Resources”, 26(1) International Journal of the Legal Profession, (2018) 143.
