משפטנים בשואה – בין שני ספרים / אייל כתבן

ערב יום השואה.

באיחור אופנתי משהו, סקירה קצרה של שני ספרים חשובים שיצאו לאור בשנת 2019. הראשון, רחוב מזרח מערב, מאת פיליפ סנדס (למעשה, מדובר בתרגום לעברית בהוצאת כנרת-זמורה-דביר, לספר שראה אור בשנת 2016), והשני, Lawyers Without Rights, ע"י Simone Ladwig-Winters (תורגם מגרמנית לאנגלית, בהוצאת ה- American Bar Association).

שני הספרים נושאים אופי שונה – הראשון, ספר היסטורי. גינאולוגי. המתעד למעשה "מסע שורשים" שעורך המחבר – מסע הקשור, בין השאר, גם בביוגרפיות של שני מומחים במשפט בינלאומי. אלו הצטלבו בביוגרפיה האישית והמקצועית של סנדס; הספר השני מקיף 1,600 רשומות ביוגרפיות קצרות על אודות עורכי דין יהודים בברלין אחרי שנת 1933. המשותף לשני הספרים הוא כמובן גורלם של היהודים באירופה ערב השואה ובשואה עצמה, מנקודת מבט הקשורה במשפט ובמשפטנים.

הספר Lawyers Without Rights הוא יצירה מונומנטלית, המתעדת את עורכי הדין היהודים אשר היו פעילים באותה תקופה. מעבר לתיעוד הפרטני, החשוב בפני עצמו, יש בקריאת הערכים השונים גם הצצה לעולם המשפט בברלין באותה תקופה. 43% מעורכי הדין בברלין באותן שנים, כך לפי האמור בספר, היו יהודים. היכן למדו אותם עורכי דין? במה עסקו? מה הייתה תרומתם לחברה בכלל ולשדה המשפט בפרט. כל אלו ניבטים מבין אותן ביוגרפיות. החל משנת 1933 נאלצו אותם עורכי דין לחדול מעיסוקם המשפטי. חלקם היגרו למדינות אחרות עוד לפני המלחמה. חלקם היגרו אחריה. חלקם עלו לארץ-ישראל, ושימשו יסוד חשוב להתפתחות המשפט בארץ וכינון המוסדות המשפטיים במדינה שבדרך (ראו אצל רקפת סלע-שפי, על "ה'יקים' בשדה המשפט).

גם במרכז לתולדות הפרופסיות המשפטית והרפואית הולכות ונבנות רשומות ביוגרפיות אודות עורכי הדין בא"י עד קום המדינה. בין אלו, כאמור, רבים מיוצאי גרמניה. גם כאן ניתן למצוא נרטיבים משותפים לאותם עורכי דין. אלו שהתקשו במציאת עבודה משפטית מחד גיסא, ואלו שהצליחו לשגשג בא"י, מאידך גיסא. כמה סיפורי חיים מרתקים, כגון של עורכי הדין נויברגר, אדלרשטין, ברבש וקיבה – אשר המשותף להם הוא חזרתם לגרמניה, בזמנים שונים לאחר המלחמה. קורות חייהם של חלקם, מופיעים גם בספר Lawyers Without Rights.

הספר רחוב מזרח מערב, סב סביב הציר המשפחתי של סנדס, ומגיע באמצעותו לשני משפטנים, מומחים במשפט בינלאומי: הרש לאוטרפכט ורפאל למקין. השניים למדו, כך מסתבר, אצל אותו מרצה לדיני עונשין באוניברסיטה בלבוב, שנודעה גם כעיר למברג. עיר שהחליפה ידיים לעיתים תכופות. עיר נוספת שבה עברו יהודים התנכלויות ופרעות לרוב, עד לימות השואה, אז נטבחו מרבית תושביה היהודים של העיר. מעטים היגרו למדינות אחרות. חלקם – לא"י. כבר בפתחו של ספר מאלף זה, מספר סנדס על גלגוליה של העיר ושמותיה – שצצים ועולים גם במסגרת הכנת הרשומות הביוגרפיות אודות עורכי הדין הראשונים בא"י. ניגשתי וחיפשתי בין הרשומות המוכנות ובין אלו שבעבודה, ואכן – העיר והפקולטה למשפטים סיפקו עורכי דין רבים, אשר למדו משפטים או עסקו בעריכת דין בלבוב-למברג ולאחר מכן עלו לארץ. ביניהם, עורכי הדין אהרון אולסקר; יוסף הואזמן; יעקב הגלר; מרדכי הנדלסמן; אפרים ואשיץ; שלום ירון (יונגרמן); שמעון לוסטיג; משה לייב מילר; דוד מנור (שפינדל); מרדכי (מרקוס) פריי; צובל (זובל) ישראל (דב) בר זהר; יצחק קיסטר; אברהם רובין; ראובן שוואגר; חיים גלעד (שמטרלינג); המר זאב; יוסף אלס; אריה לאון פלר; פיליפ קורנגרין.

מענין, כי גם לאוטרפכט עשוי היה למצוא עצמו בא"י. הוא הגיע ללונדון בשנת 1923. סנדס מספר אודות פרופ' מקנייר, שלאוטרפכט היה תלמידו באותה תקופה. מקנייר זיהה היטב את יכולותיו של לאוטרפכט. בכך, פחות או יותר, ממצה סנדס את פעילותו של לאוטרפכט בלונדון, עד לשנת 1928. והנה, בין דפיו של תיק ארכיוני, נמצא מכתבו של מקנייר ללא אחר מאשר נורמן בנטוויץ', מי ששימש היועץ המשפטי לממשלת המנדט באותה תקופה. במכתבו מתאר מקנייר את כישוריו של לאוטרפכט בהערכה רבה. במיוחד הוא מדגיש את ידיעותיו בתחום המשפט הבינלאומי, ומבקש מבנטוויץ' שישקול את העסקתו במנגנון המשפטי המנדטורי. הדבר לא הסתייע. ההיסטוריה קבעה ללאוטרפכט נתיב אחר.

הגם שהעיר לבוב היא ציר מרכזי בסיפורו של סנדס, סיפורם של המשפטנים מרכזי עוד יותר: לאוטרפכט, אשר הציע את המושג "פשעים נגד האנושות" בביה"ד לפשעי הנאצים בנירנברג. ו-למקין, אשר הציע את המושג "ג'נוסייד" באותו בי"ד ממש. לשניהם התברר תוך כדי המשפט, כי גם בנות ובני משפחתם נפלו קורבן לצורר הנאצי, בראשות הנס פרנק, משפטן בעצמו, פרקליטו של היטלר, ו"נציגו בפולין הכבושה" (שם, בעמ' 14), ובכלל זה בעיר לבוב.

כך, עיון בשני הספרים מגלה משפטנים משלושה סוגים – נרדפים (בשל מוצאם), רודפים (שאיבדו צלם אנוש. "...היו עדים למין החדש של משפטנים שמשתלטים על גרמניה. אנשים כמו דוקטור פרנק" (שם, בעמ' 261) "משפטן במקצועו, אני אומר בבושה" (שם, בעמ' 337)) ואקטיביסטיים, שוחרי זכויות אדם. בשני הספרים ראיה לחשיבותם של המשפטנים בימות משבר. אלו שעושים שימוש במשפט להשגת מטרות נפשעות, ואלו שעושים שימוש במשפט כדי להגן על פרטים ועל קבוצות מפניהם של הראשונים. דומני, שקבוצה אחת של עורכי דין אינה מיוצגת בשני הספרים: הרוב הדומם של המשפטנים.

(מכתבו של מקנייר לבנטוויץ'. א"מ מ-756/10)