(הצעה להקמת לשכת פרקליטים, א"מ ג- 5656/1)
בקרוב ימלאו 60 שנים לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. החוק ביטל את הפקודות המנדטוריות שקדמו לו: פקודת עורכי הדין, 1938; פקודת המועצה המשפטית, 1938; ופקודת כותבי בקשות (מתן רשיונות), אף שהתקנות שהותקנו לפיהן עמדו בתקפן, בשינויים המחויבים. שנים ארוכות ומשא ומתן ממושך חלפו עד שהתקבל החוק (ראו גבריאל שטרסמן, עוטי הגלימה). קדמו לו הצעות חוק שונות, דוגמת הצעת חברי הסתדרות עורכי הדין מיום 23.12.1948, בדבר "לשכת פרקליטים". למעשה, במועד המכונן של הקמת הלשכה אוחדו וגולמו בה סמכויות שהיו בידי המועצה המשפטית כמו גם בידי הסתדרות עורכי הדין, שהיתה גוף וולונטרי (מעין איגוד מקצועי). עם קבלת החוק החזיקה לשכת עורכי הדין בסמכויות נרחבות ובאוטונומיה יוצאת דופן (ראו גם אצל נטע זיו, מי ישמור על שומרי המשפט? עורכי דין בישראל בין מדינה, שוק וחברה אזרחית (הוצאת בר-אילן והקיבוץ המאוחד, 2016; עלי זלצברגר, "קשר המשפטנים הישראלי: על לשכת עורכי הדין בישראל ובעלי בריתה", משפטים ל"ב (תשס״ב) 43).
קיימות שתי גישות מרכזיות ביחס לפעולתם המאוגדת של עורכי-דין: "המודל המסורתי-אלטרואיסטי והמודל הביקורתי של אינטרס עצמי" (כב' השופט קליין ב-ת"ט 181882-08 לשכת עו"ד בישראל נ' מוזס). במילים אחרות, ובהקשר הישראלי – האם לשכת עורכי הדין "נמצאת שם" בעבור הציבור או בעבור ציבור עורכי הדין? האם הלשכה היא "איגוד מקצועי" כפי שצוין על גבי דפים רשמיים של אחד מוועדי המחוז הגדולים של הלשכה או שמא תאגיד סטטוטורי שהוקם על פי דין, כדי להבטיח אינטרסים ציבוריים? או אולי התשובה נמצאת אי-שם באמצע? במלאת 60 שנים להקמת הלשכה, נחזור לוועידת הלשכה הראשונה. אולי שם נמצאת התשובה. שני חלקים היו לועידה הראשונה של לשכת עורכי הדין: החלק הממלכתי, הברכות (14.1.62); והחלק בו התקיימו ויכוחים פנימיים (30.1.62). (דין וחשבון הועידה הראשונה של לשכת עורכי הדין בישראל (בעריכת נ. פלדמן, ירושלים, תשכ"ב)).
את החלק הראשון פתח נאומו של נשיא הסתדרות עורכי הדין פולונסקי. הנאום נכתב ברטוריקה הדומה לזו של הקמת המדינה. עו"ד פולונסקי הציג את הפרופסיה ככזו שעתידה לקלוט מספר רב של עורכי דין עולים חדשים, ומציע לפיכך זהירות ביישומו של החוק – מתוך ציפיה לאותם עורכי דין חדשים, לבל "...תווצר "ישראל שניה" של עורכי דין". הדברים דומים כמובן לדינמיקה שסביב החלטת הררי בשנת 1950 בנוגע לחוקה ולרציותה במציאות שבה עתידים לעלות לארץ עולים רבים, מתרבויות שונות.
כיאה למעמד היסטורי, עו"ד פולונסקי מנה גם את הישגי הסתדרות עורכי הדין בתקופת המנדט. למעשה, מוזכרים שני הישגים עיקריים: המאבק ללשון העברית בביהמ"ש ולמינוי שופטים יהודים. אך אלו ככל הנראה ההישגים היחידים של ההסתדרות באותן שנים (ראו אצל בן-דוד, המבנה החברתי של הפרופסיות בישראל). פולונסקי אינו מזכיר את הויכוחים בתקופת המנדט בקרב עורכי הדין בשאלה מדוע ההסתדרות אינה מתערבת יותר בכל הקשור לחקיקה המנדטורית. חולשתה זו של ההסתדרות, לעומת ניסיונותיה הבלתי פוסקים להיאבק בהסגת גבול המקצוע ובהצפת המקצוע – הביאו לכך שקרנם של עוה"ד ושל ההסתדרות לא היו מן המשופרים באותה תקופה. רק לקראת סיום תקופת המנדט, כשחלק מעוה"ד עסקו במקבילה של "עריכת דין חברתית", כלומר – בהגנה על חברי המחתרות וכו', עלתה קרנם בעיני הציבור, כפי שמסביר בן-דוד.
נרטיב נוסף המצטרף לרטוריקה של של פולונסקי נוגע לעצמאות בה זכתה הלשכה, המחייבת את עורכי הדין באחריות רבה. "אנו משמשים שליחי ציבור", אמר עו"ד פולונסקי. ומוסיף גם: "...נהיה אדונים לעצמנו...נהיה שופטים של עצמנו". הוא גם מבין את חשיבות "קשר המשפטנים" (כפי שפרופ' זלצברגר ניסח זאת שנים רבות אחר כך): "ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת מורכבת עכשיו, רובה ככולה ממשפטנים ועורכי דין"... הוא מבין את חשיבות הקשר עם משרד המשפטים: "...נהיה זקוקים כעת לשיתוף פעולה הדוק עם שר המשפטים ועם משרד המשפטים". הוא מדבר גם בשבח השופטים ובדבר חשיבות שיתוף הפעולה איתם. ולבסוף מבקש להימנע ממחלוקות פנימיות בלשכה: "...אין זה מספיק לקבל עצמאות, אלא על עצמאות יש לשמור, וכשם שקיימות סכנות של פגיעה מהחוץ, כך, ובמידה לא פחותה, קיימות סכנות של פגיעה מבפנים...".
היה זה אך סמלי שעם סיום נאומו הוקראו דבריו של ראש הממשלה דאז, בן גוריון, ששם במרכז דבריו את חשיבות תרומתם של עורכי הדין ב"...עיצוב המשטר החוקי של ישראל". גם נשיא ביהמ"ש העליון דאז, אולשן, הציג את לשכת עורכי הדין כזרוע שלטונית, חלק מהזרוע השיפוטית. גם הוא פונה ללשכה ומבקש שחבריה ימנעו מפלגנות מחד, ושירתמו למלאכת החקיקה מאידך.
שר המשפטים דיבר אף הוא על "הפקדון החשוב" שניתן בידיה של הלשכה. היועמ"ש דיבר על ה"נכס" שציבור עוה"ד קיבל בחקיקה. אחריו נאם פרופ' אקצין, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ובכך חיבר בין הלשכה, ל"ספקים" של חבריה – האוניברסיטה העברית והשלוחה בתל-אביב. גם הוא מדבר על הלשכה כגוף שלטוני, והוסיף כי גוף זה נהנה אמנם משלטון עצמי אך מחויב גם ב"ריסון עצמי".
כשבועיים לאחר מכן נפגשים עורכי הדין למושב השני של הועידה הראשונה של הלשכה. במרכז הדיון – "הויכוח הכללי על תפקידי הלשכה". כאן התבקשו עורכי הדין על ידי יו"ר הועידה, עוה"ד בר-שירה, "...שהויכוח לא יהיה אבסטרקטי, כי אם קרוב לענינים החשובים...". במהלך הדיון, שניים מהדוברים חוזרים בכל זאת לנרטיב הממלכתי: עוה"ד בן-ארי חזר ודיבר על הפקדון החשוב שקיבלו לידיהם עוה"ד. גם הוא מציע להפוך סמכויות שברשות לסמכויות שבחובה; ועוה"ד טוניק שחוזר שוב לדבר במושגי ה"פקדון" שקיבלה לשכת עוה"ד ועל הצורך להוכיח שהאמון שניתן בה מוצדק. גם הוא חוזר לרטוריקה של ימי העצמאות. הוא מדבר על ימי המנדט והסתדרות עוה"ד כארבעים שנה במדבר. רק לאחר מכן הוא מדבר על הצורך להכשיר מתמחים. להקפיד בשמירה על האתיקה המקצועית והשיפוט המשמעתי. אך עו"ד קורוט טוען כנגדו, ומסביר כי צריך לדאוג "...לשיפור המצב במקצוע". וחוזר לעסוק בשאלת התעריף המינימלי; על היחס הבלתי תקין של השופטים לעוה"ד; והשיפוט המשמעתי. הוא מתנגד למושג זה: "מה זאת אומרת "משמעתיים"? אנחנו לא צבא, אנחנו לא חבר עובדים במפעל. אצלנו לא מטילים משמעת. אלה הם בתי דין של הלשכה, זה משפט חברים שאנו רגילים לו. ואני חושש שבתי הדין שיקומו יכולים להפוך את הביטוי המלולי הזה, את הפראזה גרידא לאיזה שהוא תוכן, כאילו הופכים להטיל משמעת על עורכי הדין. אנחנו מקצוע חפשי ועלינו משמעת אין".
גם עוה"ד בר-שירה פנה לסוגיות דוגמת הגנה על עניניהם המקצועיים של עורכי הדין", מצב המקצוע וחשיבות חלוקת עבודה מהממשלה בין החברים; בעית הביטוח והפנסיה; אך גם "סעד משפטי למעוטי אמצעים". לאחריו נואם שוב עו"ד פולונסקי, הוא דיבר על "לשכה ממלכתית" – אך לא במובן זה של חובתה לציבור, אלא כסיבה לכך שיש להימנע מלהוציא מחלוקות פנימיות החוצה. הדיו טרם יבשה על החוק, ופולונסקי כבר מציע לתקנו, במטרה להוציא משורות המקצוע חברים שאינם עוסקים משך זמן במקצוע. ובהמשך מדבר על חשיבות קביעת התעריף המינימלי, אף שזה, לדבריו, לא יתקבל בנקל על ידי שר המשפטים. לאחר מכן בעיית הפיקוח על ההתמחות. והצורך להכין קוד אתי. הוא מציע גם להפוך את כל סמכויות הרשות של הלשכה לסמכויות חובה (למשל, הלשכה כאחראית על מינוי בוררים). אחר כך עו"ד הרצל כספי הציג את האינטרסים של הפרקליטים הצעירים; עוה"ד תורי עוסק בצורך להעלאת קרנו של עוה"ד בישראל; עוה"ד צבי יפה בשיפור המצב הכלכלי ומעמדם החברתי של עוה"ד, כמו גם בתעריף המינימלי; עוה"ד ברמן מזכיר את תהליך הכנת החוק: "בכל זאת יש על משהו להצטער וזה על היחס של חברי הכנסת, ובהם רבים מעורכי הדין, שפגעו בדברים חיוניים מאוד בהצעת החוק ואינני יודע משום מה... וכדאי שנדע כיצד חברים למקצוע דברו עלינו".
אז מה קרה ברגע המכונן של הקמת הלשכה? עוה"ד נעו בין שתי קצוות הרטוריקה – הממלכתית, כלפי חוץ, ולפיה לשכת עו"ד עצמאית לא נועדה אלא להגן על הציבור כולו (לא על ציבור עוה"ד). והרטוריקה הפרופסיונלית - בתוככי הלשכה, פנימה. מצד אחד, הבינו החברים את הצורך ברטוריקה הממלכתית: בין אם במושגים של עצמאות מדינה; בין אם במושגים של היציאה מהמדבר; ובין אם במושגים "בראשיתיים", שהזכיר אחד הדוברים. הם הבינו כי מוטלת עליהם גם חובה מכוח החוק ולא רק זכות ועצמאות, וגם חובה מוסרית ומקצועית לפעול לצד רשויות המדינה – לעזרתו של המחוקק ולעזרתה של הרשות השופטת. ובעיקר הם הבינו כי עליהם לדבר במושגים אלו. בעצמאות הזו היתה גם חירות – חירות מעולה של המועצה המשפטית, של דור המדבר, של הממשלה ואפילו של ביהמ"ש (הפיקוח על עורכי הדין היה נתון בתקופת המנדט גם לשופטים). ומצד שני, חברי הלשכה לא זנחו את היתרונות מהם נהנו במסגרת האיגוד המקצועי (הסתדרות עוה"ד).
נדמה כי לא הרבה השתנה. הד.נ.א. של לשכת עורכי הדין, שהורכב ממנגנון מדינתי (המועצה המשפטי, ולפניו הועד המשפטי) ומאיגוד מקצועי (הסתדרות עורכי הדין) – היה ונותר כבימי הקמת הלשכה. לפיכך, כל אימת שמתעורר דיון בשאלה מה תפקיד ומעמד לשכת עורכי הדין יש לזכור את עירוב הפונקציות ההיסטורי. האם עירוב זה רצוי הוא? זו שאלה אחרת, לטור אחר.